מאנטיגונה לרובספייר: בין « צדק טבעי » ו »צדק משפטי » – רוני אקריש

מקסימיליאן דה רובספייר (1), ((Robespierre בטיוטת ההצהרה שלו על זכויות האדם והאזרח שהוצגה לאמנה הלאומית בשנת 1793, קבע בסעיף 25 כי: « כל חוק שמפר את זכויותיו הבלתי ניתנות להגדרה של האדם הוא בעצם לא צודק ועריץ: זה איננו חוק. » באופן מנוגד לאינטואיציה, החשש הזה מהחוק מציין אצל עורך הדין הצעיר מאראס ((Arras, שהוכשר בבית ספר של המשטר העתיק, רוח פחות מהפכנית מאשר התלהבות מהתפיסות המסורתיות של המשפט. כאן, רובספייר רק ממציא מחדש דוקטרינה משפטית שמשקה את ההיסטוריה המשפטית שלנו מאז ומעולם. דוקטרינה שמקורה, כמו לעתים קרובות, במחברי העתיקות האצילות ביותר.
עלינו לחזור אל האנטיגונה של סופוקלס (2) כדי להבין את הנאמר: הטרגדיה היוונית הזו נוצרה בשנת 442 לפני הספירה. היא מציגה את בתו של אדיפוס, אנטיגונה, המאתגרת את דודה, מלך תבאי (3), קריאון. כאשר אחיה של אנטיגונה, פוליניקס, נהרג במהלך « מרד השבעה », המלך, כעונש שלאחר מותו וכנגד האחיין שנטל נשק נגד עירו, מסרב לו את הזכות לקבורה כדי להבטיח את מנוחתו. זהו עונש נצחי שקריאון מכריז על פוליניקס. החלטה זו נחשבת כעוולה, אנטיגונה לא מצייתת ומתמסרת לקבורת אחיה המנוח, ומעוררת את זעמו של המלך שדן אותה למוות על אי ציותה. בטרגדיה הזו, הרבה יותר מאשר התנגדות לעריצות, סופוקלס הופך את הגיבורה שלו, אנטיגונה, למוזה של צדק בלתי משתנה נגד התבונה הפוליטית שמסמל קריאון. מול דודה, אנטיגונה התגוננה כך: « בוודאי לא האמנתי שלגזירות שלך יש עד כדי כך כוח שהם יאפשרו לבן תמותה להפר חוקים אלוהיים: חוקים לא כתובים, אלה, אבל בלתי מוחשיים. זה לא מהיום ולא מאתמול, זה מתחילת דרכינו שהם היו בתוקף, ואף אחד לא ראה אותם נולדים. « 
לאריסטו אנו חבים את התיאוריה של רוח זו, כאשר הוא מבחין בין « צדק טבעי » ו »צדק משפטי », ולקיקרו (4) לתת הגדרה מלכותית של ההיררכיה שלהם ב »דה רפובליקה », לא בלי להיזכר בטירידה של אנטיגונה: « יש חוק אמיתי, סיבה נכונה, תואמת לטבע, אוניברסלי, בלתי משתנה ונצחי […]. לא הסנאט ולא העם יכולים לשחרר אותנו מציות לחוק זה […] שהאדם אינו יכול להתעלם ממנו מבלי לברוח מעצמו ובלי להתכחש לטבעו. »
מצוות עתיקות אלו שננקטו על ידי אוגוסטינוס הקדוש, שלא העלה בדעתו שחוק יכול להיות לא צודק, חלחלו להיסטוריה של המשפט שלנו באמצעות הסכולסטיקה (5) של תומאס אקווינס הקדוש, והפכו ליסוד הזה של מדינותינו, שהייתה עליונותו של חוק טבעי בלתי משתנה, « החוקים הלא כתובים » הללו המוגנים על ידי אנטיגונה. אך ההתחלה של המודרניות סחפה ופגמה את הצורה: התפיסות הפילוסופיות החדשות וצמיחתן של סמכויות פוליטיות במאה ה-16 הזמינו אמפליטודה שחוכמת ימי הביניים הישנה לא הייתה מאפשרת. מכאן ואילך, שלטון הצדק של אנטיגונה התערער בהדרגה, תחילה על ידי רעיונות נומינליסטים (פתיח לאינדיבידואליזם), אחר כך עם הסכולסטיות הספרדית של פרנסיסקו דה ויטוריה (6) ולבסוף עם הגדרתו של מקיאוולי (7) את התבונה של הנסיך כמטרה בפני עצמה. אבל עדיין היה צורך לחכות לחוזיות של הנאורות ולטלטול של המהפכה הצרפתית כדי לראות את אנטיגונה שוב קבורה חיה בתוך הקיר וחוקת העיר חוזרת לגחמותיו של קריאון: החוק הפך למעשה « רצונו » של השליט (סעיף 6 להצהרה משנת 1789), הוא החל להכתיב את החוק במקום לציית לו…. המשך יבוא…
1) מקסימיליאן פרנסואה מארי איזידור דה רובספייר ‏(6 במאי 1758 – 28 ביולי 1794) היה עורך דין ופוליטיקאי צרפתי, ואחד ממנהיגי המהפכה הצרפתית הידועים ביותר. מזוהה עם שלטון הטרור.
2) סוֹפוֹקְלֵס היה מחזאי יווני נודע שחי במאה החמישית לפני הספירה באתונה.
3) תבאי הייתה מיושבת מהתקופה הפרה-היסטורית. בעת העתיקה הייתה ראש הליגה הבויטית ועלתה לגדולה בתקופה הקלאסית ואף החזיקה במשך כמה שנים בהגמוניה על יוון כולה. לאחר חורבנה בידי אלכסנדר הגדול לא חזרה לעמדת ההשפעה שהייתה לה, אך זכתה לעדנה מחודשת בימי הביניים.
4) מַרְקוּס טוּלִיוּס קִיקֶרוֹ (106 לפנה »ס –43 לפנה »ס) היה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף ברפובליקה הרומית המאוחרת. הוא נחשב לאמן הפרוזה בשפה הלטינית.
5) סְכוֹלַסְטִיקָה (או סְכוֹלַסְטִיצִיזְם) היא שיטת הוראה ולמידה, שנוצרה באירופה בסוף המאה האחת עשרה בידי מלומדים ותאולוגים נוצרים. מקור המונח בלטינית: scholasticus – « זה השייך לאסכולה ».
סכולסטיקה אינה פילוסופיה או מערך אמונות מוגדר, אלא שיטת למידה. היא צמחה מתוך ההתנגדות לשיטה הנוצרית המונסטית (שיטת הלימוד של הנזירים הנוצרים), שקדמה לה. החשיבות המיוחסת לה נובעת מהשימוש שלה בהיגיון (לוגיקה) ככלי למתן תשובות לשאלות פילוסופיות ותאולוגיות, בניגוד לשיטת הלמידה המונסטית, שהסתמכה בעיקר על הכתוב בכתבי־יד עתיקים, ללא דגש על עקביות לוגית.
מטרתה העיקרית של הסכולסטיקה היא למצוא תשובות לשאלות או להתיר סתירות. היא הייתה נפוצה במיוחד בתאולוגיה של ימי הביניים, אך היא ידועה גם בפילוסופיה הקלאסית ובתחומי חקר אחרים.
6) פרנסיסקו דה ויטוריה (1546-1485) איש המסדר הדומיניקני ופרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטת סלמנקה שבספרד, היה מהתיאורטיקנים הפוליטיים המשפיעים בזמנו.
7) נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי (1469 –1527) היה מדינאי, פילוסוף פוליטי, דיפלומט, סופר ומחזאי, מפירנצה שבאיטליה. כתאורטיקן, מקיאוולי היה, למעשה, ממניחי היסוד למדע המדינה ותורת היחסים הבינלאומיים המודרניים.