נכון לעכשיו, הדמוקרטיה הליברלית נמצאת לא רק בנסיגה, היא למעשה במצור. פרשנים סוציו-פוליטיים מערביים רבים מאשרים שאנו נמצאים כעת בשנה השישה עשר ברציפות של ירידה בחירות העולמי, בהנחה כמובן שהדמוקרטיה היא באמת המערכת הפוליטית שמציעה את הדרגה הגבוהה ביותר של חירות. אנו חווים גל של סמכותנות לא רק בגלל המספר ההולך וגדל של מדינות דיקטטוריות או סמכותיות וההשפעה שחלקן רכשו בעניינים בינלאומיים, אלא גם בגלל שהדמוקרטיה בעולם הדמוקרטי יודעת נפילה של ממש. לפני זמן לא רב, בשנות ה-90, אותו עשור הזהב לדמוקרטיה ולעולם המערבי, הסיכויים להתפשטותה היו כה טובים עד כי מדען המדינה האמריקאי פרנסיס פוקויאמה הרחיק לכת והכריז על קץ ההיסטוריה: עידן חדש שבו ההתנגשויות ייפסקו מכיוון שכל המדינות יהפכו בסופו של דבר לדמוקרטיות וידחו את כל צורות הממשל האחרות שיחשבו בעולם כבלתי צודקות ומדכאות. אך, כפי שאמר קרל פופר, העובדות עקשניות והעובדה היא שהדמוקרטיה נמצאת בדעיכה מאז 2006. על רקע משברים פיננסיים, פוליטיים, צבאיים ותזונאים המשפיעים כיום על כדור הארץ, אנו עדים להתגבשותם של משטרים אוטוריטריים במספר אזורים בעולם.
ולדימיר פוטין השיק סגנון חדש של שלטון אוטוקרטי ברוסיה שיכול לקבע אותו בשלטונו לעורך השנים, בהנחה כמובן שהוא יצליח להישאר בתפקידו לאחר שאתגר את העולם המערבי עם הפלישה לאוקראינה. הוגו צ’אבס סיים את הדמוקרטיה בוונצואלה, תחת השפעתו של קובה תוצרת קסטרו, עם המהפכה הבוליברית שהפילה, בדיעבד, את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית בחלק ניכר מאמריקה הלטינית. זיק התקווה לדמוקרטיה בצפון אפריקה ובמזרח התיכון שנוצר בעקבות התקוממויות האביב הערבי ב-2010 נמוגה במהירות ומאז ראינו דיקטטורים מגבשים משטרים אוטוריטריים. בינתיים, טורקיה, שבמשך כמה עשורים היה מודל לדמוקרטיה חילונית, הפכה לדגם מוביל לסמכותיות תחת הנשיא ארדואן.
העלייה המטאורית של סין ותפקידה העולמי בשני העשורים האחרונים מסבירים היטב את הגל האוטוריטרי הזה. המשטר האוטוקרטי המאוכלס ביותר בעולם חתם על הסכמים כלכליים עם מדינות רבות אשר תרמו לצמיחתו המתמדת, אך בניגוד לאיחוד האירופי או ארה »ב אשר התנו את הסיוע הכלכלי בדמוקרטיזציה ובזכויות האדם, הסיוע של סין הוא בלתי מותנה מבחינה פוליטית. זה מסביר מדוע מספר המשטרים האוטוריטריים המשגשגים תחת ההשפעה הכלכלית של סין גדל כל כך. במקביל, סין פתחה בקמפיין להכפיש את הדמוקרטיה ולשכנע את מנהיגי העולם שהיא נחותה מהמערכת שלה. הוא מצא את הפלטפורמה המושלמת לעשות זאת באו »ם. במועצת זכויות האדם של האו »ם, שארה »ב עזבה ב-2018, קידמה בייג’ין את התפיסה שאף מערכת פוליטית אינה עדיפה, שכל מדינה היא שתחליט על השיטה שלה בפוליטיקה וכי מסיבה זו עקרון אי-ההתערבות חייב לנצח ביחסים בינלאומיים. זוהי עלבון למה שהסדר העולמי הליברלי ייצג במשך מאה שנה; מהלך זה מאפשר להפרות זכויות אדם, להישאר ללא עונש תוך עידוד היווצרות של אוטוקרטיות.
ניתן להבין את דעיכת הדמוקרטיה במונחים של מדיניות העוצמה בתחום הבינלאומי. ככל שההשפעה העולמית של ארה »ב והאיחוד האירופי נסוגה על חשבון זו של סין ורוסיה ביחד, בהכרח עולה יוקרתם של משטרים דיקטטוריים. אך זו תהיה טעות לייחס זאת אך ורק לכישלון מדיניות החוץ של הדמוקרטיות הגדולות, הן הולכות ופוחתות גם בגלל היוקרה הירודה של מדיניותם הכלכלית והביטחונית בעולם.
המנהיגות הדמוקרטית הגיעה לרמות חסרות תקדים. באופן מסורתי, ממשלת המדינה הייתה רק בהישג ידם של אלה שחייהם המקצועיים והאישיים היו יוצאי דופן באמת. המגמה הכללית הזו היא שמסבירה מנהיגות כמו זו של אברהם לינקולן, ווינסטון צ’רצ’יל, צ’ארל דה גול וקונרד אדנאואר. באותו אופן, להיות שר או להגיע לדרגים הגבוהים ביותר של ממשלה היה פעם שיא המצוינות בקריירה מקצועית. האם זה באמת המצב עכשיו? חסמי הכניסה לפוליטיקה מעולם לא היו נמוכים מכפי שהם היום. למרות שקשה לעלות לדרגים הגבוהים ביותר בממשל, באקדמיה או בעסקים, קל יחסית להיות חבר באליטה השלטת באמצעות פוליטיקה מפלגתית, שבה מקורבים גוברים על המריטוקרטיה [אידיאל של ארגון חברתי הנוטה לקדם יחידים בגופים חברתיים שונים; בית ספר, אוניברסיטה, מכללות, מוסדות אזרחיים או צבאיים, עולם העבודה, מנהלי המדינה וכו’… לפי הכישרון שלהם (כישרון, עבודה, מאמץ, כישורים, אינטליגנציה, סגולה ולא ממוצא חברתי (מערכת מעמדית) , עושר (רבייה חברתית) או יחסי פרט (מערכת של « מקורבים »)].
למרבה הצער בימינו ציות נחשב יותר ממצוינות או יושרה. החיים הציבוריים בדמוקרטיות ליברליות התרוששו בגלל שקריירה פוליטית כבר לא מושכת את הכישרונות הטובים ביותר בחברה. פופוליזם הוא ההסבר השני לדעיכת הדמוקרטיה. ניתן להגדיר זאת כנטייה של ממשלות לפנות לתמיכה עממית ללא קשר להשלכות, היא קשורה למנהיגות חלשה וענייה. בעוד שמדינאי מתכנן את הדור הבא, פוליטיקאי מתכנן את ארבע השנים הבאות. בתקופה שבה המדינאות נעדרת לשמצה, ההבטחות הראוותניות ביותר מתרבות במטרה לזכות בבחירות או במשאלי עם, תמיד פופולריים בקרב מנהיגים פופוליסטים, גם אם הבטחות אלו אינן בנות קיימא או גורמות, בטווח הארוך, נזק בלתי הפיך למדינה. הפופוליזם לא רק הפך דמוקרטיות חזקות למדינות כושלות, הוא גם עומד מאחורי ההתקפות הגוברות על הבלמים והאיזונים המאפשרים לדמוקרטיה לפעול, כמו מערכת המשפט העצמאית, חופש הביטוי, חופש הדת וזכויות המיעוטים.
הווקיזם ותרבות הביטול הם ביטוי נוסף למשבר הדמוקרטיה הליברלית. זו תוצאה של פרשנות קיצונית של תקינות פוליטית כי יכולה להיות רק דרך חשיבה אחת בדמוקרטיה, בדרך כלל בצד של בעלי הכוח או זרם תרבותי רווח. לפיכך, יש להדיח או לסלק את המביעים דעות שונות מהמרחב הציבורי. נטייה זו מסוכנת במיוחד בעיתונות ובאקדמיה, שיכולה לשגשג רק אם יש חופש ביטוי. הווקיזם עורר מחאות רדיקליות שהגיעו לשיא בהפלת פסלים של דמויות היסטוריות שהואשמו בייצוג אמונות סקסיסטיות או גזעניות. מדייוויד הום ועד תומס ג’פרסון, כמה תורמים מרכזיים להיסטוריה של הדמוקרטיה הליברלית זכו לדמוניזציה זו של המאה ה-21, בדיוק כפי שאזרחים חיים עוברים דמוניזציה על ידי משרד האמת המתהווה אם הם לא עוקבים בצניעות אחר דוקטרינות התרבותיות החדשות. זה מנוגד למהות הדמוקרטיה הליברלית המבוססת על מגוון דעות וחופש הביטוי. פוסט-אמת אחראי גם לדקדנס הדמוקרטי!
זוהי תופעה חדשה שבה עובדות אובייקטיביות אינן מעצבות עוד את דעת הקהל ומוחלפות ברגשות, אמונות אישיות או שקרים פשוטים. טכנולוגיית האינטרנט אחראית לכך במידה רבה, שכן היא מפיצה כל מיני מידע מבלי להעדיף את חשיבותו או להעריך את אמתותו, כפי שעשתה העיתונות באופן מסורתי. המדיה החברתית מאפשרת הפצת שקרים במהירות מדהימה כמו גם כל מיני אמונות ורגשות שיכולים להשפיע על תהליך הבחירות. עומס המידע הורג את עידן המידע עם הרציונליזם והידע העובדתי הקשורים בו, שהיו אבן היסוד של הדמוקרטיה הליברלית. בכמה מדינות, היא מאבדת את ההיבט הליברלי של המונח והופכת לדמוקרטיה עממית. באחרות היא חווה נפילה כל כך דרמטית מבחינת הייצוג, התכנון והאחריות שהיא הופכת למה שהיוונים הגדירו כקקיסטוקרטיה: ממשלה המנוהלת על האזרחים הגרועים ביותר, הכי פחות מוכשרים או חסרי מצפון. הסמכותנות יצרה גם מדינות מאפיה, ובשל כך אנו יודעים על אוקלוקרטיה: משטר עממי שבו אליטה שלטת מתריסה בגלוי על רשויות לגיטימיות ומפחידה את אזרחיה שלה.
מצד שני, נכון שלמרות כל מגרעותיה, הדמוקרטיה ממשיכה להיות בעלת כוח משיכה בינלאומי גדול, ואפילו רוב המשטרים האוטוריטריים קוראים לעצמם דמוקרטיים מכיוון שהם רואים עצמם כמייצגים את האינטרסים הכלליים של העם ולאחר שפיתחו שיטות מתוחכמות כדי להשיג את תמיכת העם. לאור העדויות והמגמות שהעולם חווה, אפשר להסיק שימי הזהב של הדמוקרטיה הליברלית גוססים לאט אך בבטחה.