ברצוני לבוא ולומר, כבר בתחילת דבריי, תודה עצומה למרצים האורחים השבוע באוניברסיטה העממית החינמית באשדוד, גב’ יונית קריב כהן ולרב יואב יוסף אקריש. דבריהם נגעו בי עמוקות, ריגשו אותי, והדליקו בי את הניצוץ שממנו נולדה הכתיבה הזו, מתוך השראה ומתוך הכרת תודה.
מהותה של פרשת מקץ היא ללמוד להבחין בין זמן ככרונולוגיה פשוטה לבין זמן כהבשלה. רוב חיינו נדמים כרצף של ימים דומים: עוד בוקר, עוד מאמץ, עוד דחייה, עוד איחור, עוד שתיקה מצד העולם. אך התורה פותחת במילה “מקץ” כדי לומר שהזמן איננו רק מה שחולף על פניו של האדם; הוא גם מה שמכין אותו. כאן נשמע הד עמוק למה שאריסטו היה מכנה תהליך של היעשות: לא “אירוע” נקודתי, אלא בנייתו של אופי. האדם איננו נשפט רק לפי מה שקורה לו, אלא לפי מה שהוא נעשה בתוך מה שקורה לו. הבור איננו רק מקום של חוסר־אונים; הוא יכול להיות סדנה של הנפש, שבה נבחנת היציבות הפנימית, המשמעת, והיכולת להחזיק מעמד בלי קהל ובלי מחיאות כפיים. במובן הזה, מקץ מלמדת שתקופות “תקועות” אינן בהכרח קיפאון; לעיתים הן הבשלה סמויה.
מכאן נולדת תובנה מעשית ראשונה: אמון בזמן אינו פסיביות. זה איננו “יהיה בסדר” שמכסה על עצלות, פחד או דחיינות. זה אמון מן הסוג הסטואי: להבחין בין מה שתלוי בי לבין מה שאינו תלוי בי, ולבחור לחיות בכבוד בתוך המרחב שנמסר לי. סנקה היה אומר: איננו שולטים ברוח, אך אנו שולטים במפרשים; ויוסף ממחיש זאת. הוא אינו דורש מן הזמן להצדיק את עצמו; הוא נעשה מסוגל לשאת את הזמן, וכשהרגע מגיע, הוא אינו נבהל ממנו. אמון בזמן פירושו להתמיד באיכות המעשה גם כשאין תגמול מיידי, לבנות כלי פנימי וחיצוני ליום שבו תיפתח הדלת.
אך מקץ איננה מטיפה ל“אמונה בלבד”. להפך: ברגע שיוסף מפרש את חלום פרעה, הוא עושה מעשה נדיר, פילוסופית ומוסרית כאחד: הוא אינו נעצר במשמעות; הוא מציע תכנית. כאן מתבררת תובנה מעשית שנייה: אמת שאינה מתגלגלת למעשה עלולה להפוך לנרקיסיזם אינטלקטואלי. אריסטו קרא לכך “פרונסיס”, תבונה מעשית: לדעת מה נכון לעשות כאן ועכשיו, בתוך תנאים מסוימים. יוסף נעשה “איש נבון וחכם” לא מפני שהוא רק מבריק, אלא מפני שהוא יודע להפוך ידיעה למבנה: אגירה, חלוקה, ניהול סיכונים, הכנה לשנים הקשות. זו אינטליגנציה בלי פוזה, אינטליגנציה שמצילה חיים.
אפשר לחוש כאן גם מודל שמזכיר את אפלטון: לא “פילוסוף־מלך” סגור במגדל רעיונות, אלא מנהיג היכול לחבר בין חזון לבין סדר פוליטי. פרעה מגלם כוח בלי עומק; יוסף מביא עומק המסוגל לפעול בתוך הכוח בלי להפוך לאלימות. והמבחן ברור: להיכנס אל לב המערכת ולהישאר אדם. לכן התורה מדגישה: “לא אני; אלוהים יענה”, הענווה שמונעת מן הכישרון להפוך לאליל של העצמי. בלשון עברית־אמונית זו נקודת החיבור בין ביטחון להשתדלות: לא אמונה שמחליפה אחריות, ולא אחריות שמוחקת אמונה.
רבנו בחיי אבן פקודה, ב“חובות הלבבות”, ניסח את העיקרון הזה באופן צלול: הלב נשען על ה’, אך הידיים עובדות בעולם. גם הרמב״ם, בדרישתו הרציונלית, מלמד שהזכרת ההשגחה איננה כרטיס פטור מן התבונה; להפך, היא זימון להפעיל שיקול דעת: לתכנן, להבחין בין אפשרי לבלתי אפשרי, לחיות לפי אמת ולא לפי משאלה. מקץ נעשית אפוא שיעור באמונה בוגרת: אמונה המבינה שהבורא אינו מחליף את האדם, אלא מעמיד אותו מול משימתו.