אינני חושב שקראתי את קנדיד כפי שקוראים עוד קלאסיקה. לא פגשתי בו כתלמיד שקדן הפוגש ספר שהמליצו לו לכבד. קיבלתי אותו אחרת, כמעט כמו זעזוע. יש ספרים שנכנסים לחיים בלי לדפוק, מתיישבים בנימוס בזיכרון הבית־ספרי, ואז דוהים עם השנים. ויש אחרים שמותירים חתך. קנדיד, בשבילי, היה מן הספרים האלה.
בגיל ההתבגרות קוראים בעוצמה מיוחדת. עדיין לא למדנו לאלחש את מה שאנו חשים תחת שכבות של תרבות, אירוניה חברתית וריחוק מלומד. עדיין קוראים מתוך מידה של עירום פנימי. מחפשים, גם אם לא תמיד יודעים זאת. איננו מבקשים מספר רק ללמד אותנו, אלא גם לפגוש אותנו. אנו מצפים ממנו שיבוא ויניח מילים במקום שבו משהו בתוכנו עדיין חשוך, אך כבר חי. כך קראתי את וולטר.
במבט ראשון, קנדיד אחז בי בזכות המהירות שלו. הספר הזה רץ כאדם נרדף. הוא אינו מתעכב, אינו מתפנק, ואינו מסתבך בתיאורים מיותרים. הוא מתקדם, חוצה, סוחף. האסונות מתחלפים בו בזה אחר זה באירוניה כמעט חצופה. עוברים ממלחמה לרעידת אדמה, מן הגלות להשפלה, מן האכזריות אל האבסורד, כאילו העולם כולו קבע פגישה כדי להפריך את המשפטים היפים. ובכל זאת, אין זה ספר כבד. כאן גאוניותו של וולטר. הוא גורם לאסון לרקוד. הוא מעניק לאומללות את קלילותו של משפט זריז, בלי לבטל לרגע את נוראותה. מחייכים תוך כדי קריאה, ואז מבינים שהחיוך הזה נגזל מאיתנו בלהב.
מה שהכה בי מוקדם כל כך לא היה רק תבונתו של וולטר, אלא גם אכזריותו המועילה כלפי האשליות. קנדיד איננו ספר נגד תקווה; הוא ספר נגד שקר. ואת השקר הזה וולטר שם בפיו של פנגלוס, הדמות שנראתה לי מיד גם מגוחכת וגם מוכרת. מוכרת, משום שהוא אינו מייצג רק פילוסוף נלעג מן המאה השמונה עשרה. הוא מגלם חולשה אנושית מתמדת: הצורך שלנו להסביר את הרע כדי שלא נצטרך להביט בו. הצורך שלנו להפוך את הסבל למערכת. הצורך שלנו להציל את הרעיונות, גם כאשר בני אדם קבורים תחת ההריסות.
נדמה לי שזה הדבר שנגע בי כנער בעוצמה כה ישירה. גיליתי שהעולם המבוגר אינו עשוי רק מידע, עקרונות והיגיון, אלא גם מרציונליזציות. לא תמיד משקרים באמצעות המצאה; משקרים גם באמצעות הצדקה. משקרים כשמדברים יפה מדי. משקרים כשמייצרים קוהרנטיות במקום שבו היה צריך, קודם כול, לגלות צניעות ולשתוק מול הכאב. וולטר לימד אותי זאת בלי להטיף. הוא לימד אותי דרך הצחוק, דרך ההפרזה, דרך הקריקטורה, דרך התנועה. הוא כאילו אמר לי, ואני כמעט שמעתי זאת בגוף: היזהר מן השיחים שממהרים מדי לסדר את הכאוס של העולם.
זו הייתה בשבילי חוויה מכרעת. שהרי גיל ההתבגרות הוא גם הגיל שבו מתחילים לשמוע מכל עבר משפטים מוכנים מראש. למבוגרים יש נוסחאות, למוסדות יש ודאויות, למורים יש לעיתים דוקטרינות, לקבוצות יש מילות קוד, ולאידיאולוגיות יש סיסמאות. ופתאום קנדיד הופיע כממס. הוא החדיר ספק מסוג מיוחד: לא הספק העקר שמחריב הכול לשם ההרס, אלא הספק שמשחרר את הרוח מן הציות ליוקרתן של סמכויות. וולטר, בקריאה ההיא שלי, כמעט נעשה לי למורה דרך. הוא לא לימד אותי מה לחשוב. הוא לימד אותי לא לתת לאחרים לחשוב במקומי.
כבר אז הרגשתי, אף שלא יכולתי לנסח זאת עד תום, שהספר הקטן הזה מנהל מאבק עצום בין הממשי לבין המילים. לא בין המציאות לבין הספרות, אלא בין המציאות לבין הדיבורים הניצבים בתווך כדי למנוע מאיתנו לראות אותה. מה שסימן אותי היה האופן שבו וולטר מפיל מסכות בלי כובד. הוא אינו מגנה כתובע. הוא חושף. הוא דוחף את ההיגיון של שיטה מסוימת עד הרגע שבו היא קורסת לתוך עצמה. הוא מניח למגוחך לבצע את מלאכת האמת שלו. זו הייתה צורת מחשבה שהערצתי מגיל צעיר, מפני שאינה מסתתרת לא בחגיגיות ולא בז’רגון. היא מכוונת היטב, ופוגעת מהר.
אבל הקריאה שלי ב-קנדיד לא הייתה רק גילוי אינטלקטואלי. היא הייתה גם, כך נדמה לי, חוויה מוסרית. כי מבעד לניסיונות שהדמות עוברת, הלכה ונרשמה שאלה עמוקה הרבה יותר: כיצד לחיות בעולם שסותר בלי הרף את ההבטחות שמעמיסים עליו? כיצד לא להשתגע, לא להיעשות ציני ולא להיכנע לייאוש, כאשר מגלים שהאלימות, הטיפשות, החמדנות, המלחמה, הקנאות והשליטה אינן תאונות שוליות אלא קבועים של ההיסטוריה האנושית? וולטר אינו עונה באמצעות שיטה. ואולי כאן גדולתו. הוא אינו מחליף אשליה אחת באחרת. הוא מפשיט.
אני זוכר היטב את הרושם העז שהותירה בי הלקח הסמוי הזה: להתבגר אין פירושו ללמוד לחזור על רעיונות נשגבים, אלא ללמוד לשאת את האמת בלי לברוח אל נוחותן של נוסחאות. היה בקריאה הזאת משהו של חינוך פנימי. קנדיד לקח ממני משהו — תמימות מסוימת, אמון מסוים במשפטים מהודקים מדי, בתמונות עולם הרמוניות מדי. אבל דווקא בלקיחתו זו, הוא נתן לי יותר: תביעה. התביעה להביט. לשפוט. לא לקרוא טוב למה ששובר בני אדם, ולא לקרוא סדר למה שאינו אלא אלימות מעוטרת.
ואז ישנו המשפט האחרון, שכמעט נהפך לפתגם: צריך לטפח את גננו. אני יודע עד כמה הוא פורש, שוטח, פושט ולעיתים אף מצומצם לכדי חכמת בורגנים שלווה, צנועה, כמעט קטנה. אבל כבר כנער לא שמעתי אותו כך. הוא לא נשמע לי כבריחה מן העולם. להפך, הוא נשמע לי כקרע עם הפטפוט חסר האונים. אחרי כל כך הרבה אסונות, כל כך הרבה היגיונות, כל כך הרבה נאומים, כל כך הרבה הבל פילוסופי, וולטר מחזיר את האדם אל משימה. גם אל גבול. גם אל אחריות קונקרטית. הוא אינו אומר: נשכח את העולם. הוא אומר, נדמה לי: נפסיק לספר לעצמנו אגדות שפוטרות אותנו מלפעול בצדק דווקא במקום שבו אנחנו נמצאים.
הרעיון הזה ליווה אותי שנים. לטפח את הגן שלנו, בקריאה שאני הענקתי לו, לא היה להקטין את החיים, אלא להחזיר להם אמת. היה זה סירוב להתענג על הפשטות הגדולות כאשר הן משמשות לעקיפת העבודה המוסרית. היה זה להעדיף נאמנות למעשה ממשי על פני השיכרון של הכרזות. כמעט משמעת של פיכחון. דרך לומר: לא תציל את העולם באמצעות שיטות, אבל עדיין אתה יכול לסרב להוסיף שקר לאומללותו של העולם.
עם השנים, כמובן, קראתי את קנדיד אחרת. ראיתי בו רבדים נוספים. זיהיתי בו ביקורת על לייבניץ, סאטירה על דוגמות, חשיפה של צביעויות דתיות, חברתיות ופוליטיות של זמנו. ראיתי ביתר בהירות את אלימותה של המאה השמונה־עשרה מאחורי קלילותו של הסיפור. ראיתי גם מחשבה רחבה יותר על שבריריותה של הציוויליזציה, על משקלם הזעום של העקרונות מול האינטרסים, על הקלות שבה בני אדם מאפרים את הברבריות בצורות מכובדות. אבל שום דבר מכל זה אינו מוחק את הקריאה הראשונה שלי. להפך. הוא מאשר אותה.
כי מה שהנער הרגיש, האדם הכיר אחר כך במילים אחרות. כן, קנדיד היה בשבילי בית־ספר לחשדנות ההכרחית. לא החשדנות הקטנונית, החשדנית והחולנית, אלא זו המגינה על הרוח מפני פיתויי הכזב. וולטר לימד אותי מוקדם מאוד שהשכל אינו כאן כדי לברך את העולם כפי שהוא מתנהל. הוא אינו כאן כדי לספק בדיעבד הצדקות אלגנטיות לשערוריית הממשי. הוא כאן כדי לחצות את המראיות, להסיר את קסמי הכזב, ולהחזיר לאדם את אחריותו העירומה.
וזו אולי הסיבה שהקריאה הזאת נותרה בי נוכחת כל כך. יש ב-קנדיד היגיינה של הנפש. דרך לנקות את המבט. דרך להזכיר שהחובה הראשונה של הרוח היא לא לשתף פעולה עם האשליה. ואת זה הרגשתי צעיר מאוד. בגיל שבו עדיין מאמינים שהספרות היא תוספת של יופי, הבנתי שהיא יכולה להיות גם נשק של אמת.
וולטר, בזיכרוני, אינו אפוא בראש ובראשונה מחבר בית־ספרי של סיפור מפורסם. הוא האיש שלימד אותי, יום אחד, שאפשר לכתוב בחן נגד הטיפשות, בקלילות נגד הכבדות הדוגמטית, באירוניה נגד השקרים הרשמיים, באלגנטיות נגד השיטות המצדיקות את הבלתי ניתן להצדקה. הוא לימד אותי שהספרות איננה עשויה רק כדי לייפות את העולם, אלא גם כדי להסיר מעליו את צבעי השקר.
ואם הייתי צריך לומר היום, במילותיי כאדם מבוגר, מה הפקידה בי הקריאה המתבגרת שלי ב-קנדיד, הייתי אומר זאת כך: טוב יותר פיכחון ללא נחמה, מאשר נחמה הבנויה על סירוב לממשי. טוב יותר רוח שנפצעה מן האמת, מאשר רוח המורדמת בידי כימרות. טוב יותר גן המעובד באמת, מאשר יקום דמיוני המוסבר בשלמות.
לכן קנדיד לא היה בשבילי רק ספר שנקרא בנעוריי. הוא היה ספר שהביט בי בזמן שקראתי אותו. ספר שנטל ממני כמה אשליות, אך בתמורה העניק לי דבר מוצק יותר: הטעם התובעני של החירות הפנימית.
כמה מילים על המחבר
רוני אקריש, בן 70, סופר, מסאי ומרצה בישראל, מייסד בשנת 2018 את האוניברסיטה העממית החינמית / קפה דעת (ירושלים, אשדוד).
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות