יש אנשים טובים וישרי־מוסר בין בני האדם, אך האדם איננו טוב ואיננו ישר־מוסר מטבעו. המשפט הזה אומר אולי אחת האמיתות הקשות ביותר על מצבו של האדם. הוא מסרב להחניף לאנושות, אך גם מסרב לדון אותה כולה לאבדון. הוא מחייב אותנו להביט באדם כפי שהוא מתגלה בהיסטוריה: מסוגל לגדולה, בוודאי, אך נוטה לא פעם לאלימות, לאינטרס, לשליטה, לפחד, לקנאה ולהרס. מאז ליל הזמנים האדם נלחם, משפיל, כובש, מדכא ומחריב. יש בו נטייה טרגית. עולם של שלום מושלם, של שלווה מתמשכת ושל הכרה ספונטנית בזולת נראה משום כך כמעט בלתי אפשרי. לא מפני שאין כלל טוב, אלא מפני שהטוב איננו התנועה האוטומטית של המין האנושי.
ואף על פי כן, יש אנשים טובים וישרי־מוסר בין בני האדם. זה מה שעוד מציל את כבוד המילה אדם. יש מי שמתקוממים נגד מה שנמוך באנושות. יש תודעות המסרבות לשקר, לאכזריות, לשנאה, לפחדנות ולהשחתת הלב. הם אינם הוכחה לכך שהאדם טוב וישר־מוסר מטבעו, אלא לכך שהטוב והיושר המוסרי אפשריים כהישג. הם מראים שהאדם מסוגל לעקור משהו מעצמו מתוך הברוטליות של עצמו. האדם הטוב וישר־המוסר איננו הביטוי הרגיל של האנושות, אלא החריגה הקשה שלה, הניצחון השביר שלה על הנטייה הקדומה ביותר שבתוכה.
המסורות הגדולות של המחשבה, על אף ההבדלים ביניהן, מתכנסות לא פעם סביב הנקודה הזאת. אצל אריסטו, היושר המוסרי איננו נתון כמצב טבעי שלם. הוא מידה טובה, כלומר תכונה נרכשת, הנבנית באמצעות חינוך, הרגל, עיצוב האופי ואימון מתמשך במעשה הטוב. האדם איננו נולד טוב וישר־מוסר; הוא נעשה כזה, אם בכלל. דווקא משום שהטוב והיושר אינם נובעים מאליהם מן הלב האנושי, יש צורך בעיר, בחוק ובמשמעת מוסרית. כבר אצל היוונים המידה הטובה איננה מתנה, אלא עיצוב.
המסורת העברית אומרת דבר דומה, אך בעוצמה פנימית דרמטית יותר. האדם מופיע בה כמי שסוע בין נטיות סותרות. הוא איננו מכוון מאליו אל הטוב. יש בו יצר, אותה נטייה פנימית היכולה להוריד אותו אל התאווה, הקשיות, הגאווה או האלימות. משום כך גדולתו של האדם איננה תמימות ראשונית, אלא יכולתו לעמוד מול המתח הזה, למשול בעצמו, לבחור ולהשיב. האדם הטוב וישר־המוסר, במחשבה העברית, איננו אדם טהור מטבעו, אלא אדם הנאבק, המושל ביצרו, המקבל עליו את עול החוק, האחריות, המצפון ויראת המוסר. הטוב איננו מצב, אלא מאבק; היושר המוסרי איננו מנוחה, אלא עמידה מתמדת מול הפיתוי לסטות.
גם חכמות אסיה מאירות את ההכרה הזאת. אצל שוּנְדְזְה, האבחנה כמעט חדה ואכזרית: כשהטבע האנושי נותר לעצמו, הוא נוטה למריבה, לתחרות ולחוסר סדר. משום כך יש צורך בטקס, בחינוך ובתרבות, לא כדי לקשט את האדם אלא כדי ליישר אותו. קונפוציוס, בלשון פחות חריפה אך לא פחות תובענית, מלמד שהאנושיות האמיתית איננה ניתנת מאליה; יש לטפחה באמצעות שליטה עצמית, כבוד, תיקון פנימי ולימוד היחס הראוי אל הזולת. אפילו בבודהיזם, אף שהשפה שונה, האדם מתואר כמי שאסור בהיקשרויותיו, בחמדנותו, בכעסו ובבערותו. גם שם השלום איננו ראשוני; הוא תולדה של עבודה פנימית, של סיגוף תודעתי, של השתחררות מן הכוחות המזינים את האלימות.
כך, בין אם מדובר בפילוסופיה היוונית, במורשת העברית או במסורות האסייתיות, נשמעת שוב ושוב אותה הוראה: האדם איננו טוב ואיננו ישר־מוסר מטבעו. הוא יכול להיות כזה, לעיתים. הוא יכול להצמיח בתוכו צורה של טוב. הוא יכול להוליד מתוכו יושר מוסרי. אבל הטוב איננו הספונטניות של המין, ואיננו התנועה הקלה ביותר של הנפש. הוא משמעת, מאבק, חינוך, דריכות ונאמנות. הוא מה שצריך להיכבש כנגד הכובד המוסרי, כנגד האנוכיות, כנגד הפחד, וכנגד אותה נטייה סודית של האדם להתענג על כוחו שלו.
לכן יש להיזהר מכל הומניזם נאיבי. ההיסטוריה איננה מצדיקה את הרעיון של טוב לב ספונטני באנושות. אך יש להיזהר גם מן הייאוש המוחלט. שכן אם יש אנשים טובים וישרי־מוסר בין בני האדם, לא הכול אבוד. עצם קיומם אינו גואל את האנושות כולה, אך הוא מונע את הרשעתה המוחלטת. הם אינם מוכיחים שהאדם טוב; הם מוכיחים רק שאין הוא נידון להיות רע בלבד. הם מעטים, לעיתים בודדים, לפעמים מובסים, ובכל זאת דווקא דרכם האדם חומק מעוד נפילה אל חרפת עצמו.
אפשר אפוא לסיים כך: האדם איננו טוב ואיננו ישר־מוסר מטבעו, אך הוא נותר מסוגל לטוב וליושר מוסרי. והיכולת הזאת, נדירה ושבירה ככל שתהיה, די בה כדי להפוך את המצב האנושי לא לתמימות אלא לאחריות. האדם הטוב וישר־המוסר איננו הנורמה של האדם; הוא התביעה המופנית אליו. הוא איננו הוכחה למה שאנחנו באופן ספונטני, אלא למה שאנו נקראים להיות, אם נסכים להיאבק בעצמנו.
© 2026 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved