מאז שעברתי להתגורר בעיר, ישנו מחזה אחד שאינו מפסיק להטריד את מחשבתי. אני הולך ברחובות מוקדם בבוקר, לעיתים מאוחר בלילה, ובכל מקום אני רואה כלבים. מאות כלבים. קטנים עצבניים המושכים בפראות ברצועתם, כלבי ענק הצועדים באיטיות כזקנים פילוסופים, כלבים לבושים, מסורקים ולעיתים אף מבושמים טוב יותר מבעליהם. יש מהם הנראים כאילו הם ממהרים לחיות, ואחרים שכבר נדמה כי התעייפו מן העולם האנושי שהם מלווים.
וככל שאני מביט בתהלוכה העירונית המשונה הזאת, כך רודפת אותי שאלה אחת: מי באמת קשור ברצועה, הכלב או האדם?
שהרי המראה הזה ראוי ליותר מחיוך משועשע. יש בו משהו עמוק על תקופתנו, ואולי אף משהו טרגי.
באופן רשמי, האדם מוציא את כלבו לטיול. אך אם מתבוננים היטב, פעמים רבות נדמה כי דווקא הכלב הוא שמארגן עדיין את חייו של האדם המודרני. הוא קובע את שעת היקיצה, את ההליכה היומית, את היציאה הלילית, ולעיתים אף את השיחות האנושיות האחרונות שנותרו. אנשים שלעולם לא היו פונים לזר ברחוב, מחליפים לפתע כמה מילים רק משום שכלב עצר ליד כלב אחר.
הכלב הפך למתווך החברתי האחרון של ציוויליזציה שכבר אינה יודעת באמת כיצד ליצור קשר אנושי.
פעם הכלב שמר על העדרים, ליווה ציידים והגן על בתים. היום הוא שומר בעיקר על בדידותנו.
והשינוי הזה אינו מקרי.
אריסטו הגדיר את האדם כיצור מדיני מטבעו, יצור של דיבור, של קהילה ושל שותפות גורל. אך הערים המודרניות יצרו פרדוקס מוזר: הן מקרבות בין הגופים ומרחיקות בין הנשמות. מעולם לא חיו בני אדם כה קרובים זה לזה, ומעולם לא הרגישו כה בודדים.
אנחנו חולקים את אותם בניינים, אך כבר לא את אותם חיים.
אנחנו חולפים מול אלפי פנים, אך כמעט שאיננו פוגשים מבט אמיתי.
ההמון העירוני אינו יוצר עוד קהילה; לעיתים קרובות הוא רק אוסף של בדידויות מקבילות.
ואז מופיע הכלב כתשובה אילמת לשבר הבלתי נראה הזה.
הכלב אינו שואל למי הצבעת.
הוא אינו מתעניין במעמדך החברתי.
הוא אינו בודק את רמתך התרבותית, את מוסריותך או את התאמתך האידיאולוגית.
הוא פשוט מקבל אותך.
ובתוך עולם שבו כל מילה עלולה להפוך למשפט שדה מוסרי, הקבלה הזאת נעשית כמעט טיפול נפשי.
לכן כה רבים מדברים כיום אל כלבם ברוך רב יותר מאשר אל בני משפחתם. התופעה עצומה. היא מגלה פחות אהבה חדשה לבעלי חיים ויותר תשישות עמוקה מן היחסים האנושיים.
מונטיין כתב כי ידידות אמיתית נדירה מפני שהיא דורשת מפגש עמוק בין שתי נפשות המסוגלות לנאמנות לאורך זמן. אך תקופתנו מתקשה לשאת עומק כזה. היחסים נעשו מהירים, הפיכים וחד־פעמיים. אנשים מחליפים בני זוג, עבודות, ערים ולעיתים אפילו זהויות, במהירות מסחררת.
הכלב, לעומת זאת, נשאר.
בעולם נוזלי שבו הכול חולף, הוא נותר.
ולכן הוא הופך בהדרגה להרבה יותר מחיית מחמד, הוא הופך ליציבות רגשית.
המודרנה הבטיחה לאדם אוטונומיה מוחלטת. אך האדם שנותר לבדו מגלה אט־אט אמת עתיקה: קשה מאוד לאדם לשאת בדידות ממושכת. פסקל כבר הבין זאת כאשר כתב שהאדם בורח ללא הרף מן השקט הפנימי מפני שהוא פוגש שם את שבריריותו שלו.
ואז הכלב נעשה לעיתים דרך לברוח מן הריק.
הוא מכריח לצאת להליכה.
הוא יוצר קצב יומי.
הוא מחזיר אחריות פשוטה וקונקרטית לחיים שהתפרקו מבפנים.
פעם האדם טייל עם הכלב.
היום, לעיתים קרובות, הכלב הוא שמוליך את האדם החוצה מן הייאוש שלו עצמו.
והתקופה דוחפת לעיתים את ההיגיון הזה עד לגרוטסקה. ימי הולדת לכלבים עם עוגות ונרות, חשבונות אינסטגרם מיוחדים, בגדי יוקרה, בתי מלון לבעלי חיים, פסיכולוגים לכלבים, עגלות תינוק לכלבים. כלכלה רגשית שלמה נבנתה סביב המרכזיות החדשה של בעל החיים.
וכאן מתחילה הסאטירה.
האדם המודרני מצהיר שהוא אוהב את האנושות כולה, אך אינו מסוגל לסבול את שכנו. הוא מדבר על אחווה אוניברסלית אך כמעט שאינו מכיר את שמות הדיירים בבניין שלו. הוא דורש חירות מוחלטת, אך חי בתוך תלות רגשית מתמדת.
ולכן הוא בוחר בקשר שאינו מעמת אותו כמעט לעולם.
הכלב אוהב בלי לדרוש באמת.
הוא מקשיב בלי לענות.
הוא מלווה בלי להתווכח.
במילים אחרות, הוא הופך לבן הזוג האידיאלי של הנרקיסיזם העייף.
אבל יהיה זה לא הוגן לצמצם את היחס הזה לקריקטורה פסיכולוגית בלבד. מאחורי ריבוי הכלבים הזה מסתתר גם כאב אנושי עצום.
העולם המודרני מעייף את הנשמות.
הערים מאיצות את הקצב עד תשישות. העבודה נעשית מופשטת וחסרת פנים. המסכים מחליפים נוכחות אנושית. המשפחות מתפרקות. מסגרות הקהילה, הדת והמסורת הולכות ונחלשות.
ובתוך המדבר הרגשי הזה, הכלב הופך לעיתים לקשר החי האחרון עם צורה בסיסית של נאמנות.
דיוגנס העריץ בעלי חיים מסוימים מפני שחיו ללא צביעות חברתית וללא תיאטרון מיותר. ייתכן שגם אנחנו שבים באופן לא מודע אל האינטואיציה העתיקה הזאת: בני האדם נעשו מורכבים מדי, מתוחים מדי, בלתי צפויים מדי, ולכן רבים מחפשים אצל בעל החיים פשטות יחסית שאבדה מן העולם האנושי.
הכלב אינו משקר.
הוא אינו משחק דמות.
הוא פשוט נוכח.
ולעיתים די בכך כדי להציל אדם מבדידות כבדה מדי.
וכאן, בישראל, למחזה הזה יש גם משמעות מיוחדת. במדינה מתוחה כל כך, החיה בתוך חרדה מתמדת, זיכרונות פצועים, קרעים פוליטיים ופחדים קיומיים, הכלב נעשה עבור רבים מעין יציבות רגשית שקטה. רואים חיילים בחופשה המטיילים עם כלבם כאילו הם אוחזים בפיסה קטנה של נורמליות בתוך הכאוס. רואים קשישים צועדים לאט ברחובות אשדוד או ירושלים עם בן לווייתם, כאילו הם מסרבים לוותר לגמרי על הקשר אל החיים.
הכלב הופך אז ליותר מחיית מחמד.
הוא הופך לנוכחות מרגיעה בתוך חברה עצבנית ועייפה.
ואולי זה מה שמטריד אותי יותר מכול כאשר אני רואה את מאות הכלבים הללו משוטטים בערים המודרניות: לפתע אנו מגלים שהאדם המתקדם ביותר מבחינה טכנולוגית בהיסטוריה נותר בכל זאת יצור שברירי, חרד ובודד מאוד.
בנינו רשתות עולמיות, בינה מלאכותית, ערים עצומות וטכנולוגיות מסחררות, אך שכחנו לעיתים את האמנות הפשוטה והקשה ביותר: לחיות חיים אנושיים באמת.
הכלב נראה קשור ברצועה גלויה.
אך האדם קשור לעיתים ברצועה בלתי נראית, רצועת בדידותו, חרדותיו וצימאונו הנואש לחום אנושי.
ואולי שניהם צועדים יחד ברחובות הערים המודרניות כמו שתי בריות המנסות להציל זו את זו מן החורף הפנימי הגדול.
רוני אקריש הוא סופר, מסאי, הוגה דעות ומרצה בישראל
מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות