מניפסט למען הריבונות העברית, החוק המשותף והאחריות הלאומית
מן הראוי לומר מעתה את הדברים בבהירות שהזהירות הפוליטית מנעה מאיתנו זמן רב מדי. הבעיה איננה מסתכמת בצעירות חרדית נסערת, חסרת השכלה אזרחית, הנשלחת אל הרחובות ככוח לחץ נגד מדינת ישראל. צעירות זו איננה אלא הסימפטום הגלוי של חולי עמוק יותר. מרכז הבעיה מצוי בעולם הרבני החרדי הדומיננטי עצמו, במנגנוניו, בהיררכיות שלו, בשיח שלו, בשתיקותיו, בחישוביו, בפחדיו ובאסטרטגיות הכוח הקהילתיות שלו.
ישנם, כמובן, יחידים חרדים מוארים, ישרים, מעורבים, ישראלים בנפשם ובמצפונם. ישנם גברים ונשים דתיים האוהבים את ישראל, מכבדים את חייליה, עובדים, משרתים, נושאים חלק במאמץ הלאומי, וחיים את התורה כתביעה לאחריות ולא כפריבילגיה חברתית. אנשים אלה ראויים לכבוד. הם מוכיחים שנאמנות דתית יכולה לדור בכפיפה אחת עם אזרחות, ריבונות, שירות, תרבות כללית ואהבה ממשית לעם ישראל.
אבל האורתודוקסיה הדתית כמערכת איננה כזאת. היא איננה כזאת במבנה העמוק שלה, בדמיון הקולקטיבי שלה, ביחסה למדינה, בפחדה מן החירות, ובסירובה לקבל ריבונות יהודית שאינה עוברת דרך סמכויותיה שלה. היא איננה כזאת כאשר היא הופכת את הלימוד לפטור, את התורה לגבול חברתי, את הרב למפקד פוליטי, את הישיבה לעולם סגור, את הצעירים לכלי רחוב, ואת הקהילה לחברה נגדית.
הרבנים והמנהיגים החרדים המטפחים תפיסה זו נושאים באחריות כבדה לפני אלוהים ואדם. הם יודעים היטב מה הם עושים. הם יודעים שצעירים חסרי הכשרה אזרחית, חסרי ידע היסטורי רציני, חסרי תרבות פוליטית וחסרי הבנה של קורבן לאומי, ניתנים בקלות לגיוס, להסתה, לשליחה אל הכבישים, לעימות עם המשטרה, להעלבת חיילים, לחסימת תנועת אזרחים, לשיתוק רכבות או לאיום על הגישה לנמל התעופה בן גוריון. הם יודעים שצעירים אלה מצייתים משום שלימדו אותם כי ערעור על הסמכות הרבנית דומה כמעט לבגידה באלוהים.
וזהו שערוריית הדבר: סמכות דתית משתמשת לעיתים בשם אלוהים כדי לייצר ציות פוליטי. היא אינה מעצבת עוד מצפונים חופשיים; היא מייצרת רפלקסים של כניעה. היא אינה מוסרת את העבריות המקראית; היא מייצרת אורתופרקסיה מכנית, לעיתים קרובות חסרת עומק, חסרת מחשבה, חסרת אחריות היסטורית. היא אינה מכינה בני אדם לענות “הנני” לפני העם ולפני ההיסטוריה; היא כולאת אותם בנאמנות קבוצתית המבלבלת בין התורה לבין הישרדותו של מנגנון קהילתי.
העבריות המקראית מעולם לא לימדה בריחה כזאת. היא מעולם לא ביקשה מישראל להפוך לקסטה סגורה, נפרדת מן העולם, מסתתרת מאחורי לבוש, קודים, סיסמאות ואיסורים. המקרא העברי קורא לאדם לצאת, ללכת, לשפוט, להילחם כאשר ההיסטוריה דורשת זאת, לבנות חברה, להגן על החלש, לשאת את הארץ, לקבל עליו צדק, חוק, ריבונות וגורל קולקטיבי. אברהם יוצא מביתו. משה מתייצב מול פרעה. יהושע נושא באחריות הכיבוש. הנביאים מדברים אל המלכים, אל הכוהנים, אל השופטים ואל העם. אף אחד מהם אינו הופך את הלימוד למקלט מפני האחריות הלאומית.
לכן יש לומר בבירור: האורתודוקסיה הדתית הדומיננטית איננה הביטוי הגבוה ביותר של העבריות הנבואית. לעיתים היא צמצומה, לעיתים קריקטורה שלה, ובמקרים מסוימים סתירתה ממש. היא נולדה בתנאים היסטוריים שאפשר להבין: הגלות, הרדיפות, הפחד להיעלם, הצורך לשמר זיכרון, מנהגים, חוק, לשונות ונאמנויות. אבל מה שאולי היה מנגנון הישרדות בגלות הופך במדינת ישראל לפתולוגיה פוליטית. מה שהגן על מיעוט מפוזר עלול להפוך לנשק נגד האומה הריבונית.
העולם הרבני החרדי סירב לעיתים קרובות מדי להבין את המעבר מן הגלות אל הריבונות. הוא ממשיך לחשוב כאילו ישראל היא עדיין קהילה שברירית החיה תחת שלטון זר. הוא אינו רואה, או אינו רוצה לראות, שהשיבה לציון מחייבת תמורה רוחנית, מוסרית ופוליטית. היהודי בגלות יכול היה לשרוד באמצעות הסתגרות. העברי השב לארצו חייב לענות. עליו להגן, לבנות, למשול, לעבוד, לשפוט, לשלם, לשרת, לשאת. הוא אינו יכול להסתפק בדקלום הזיכרון; עליו לגלם אותו בתוך ההיסטוריה.
וזו בדיוק התמורה שהאורתודוקסיה הדומיננטית מסרבת לה. היא רוצה את יתרונות המדינה בלי לקבל במלואם את חובותיה. היא רוצה תקציבים, הגנה, תשתיות, בתי חולים, כבישים וביטחון, אך מסרבת לעיתים קרובות להכיר בלגיטימיות המוסרית של מי שמאפשרים את כל אלה. היא מקבלת את המדינה כקופה, אך לא כריבונות. היא מקבלת את יתרונותיה, אך מערערת על דרישותיה. היא מדברת בשם העם היהודי, אך משאירה לאחרים את משקל הגנתו.
החמור מכל הוא שאידיאולוגיה רבנית זו מייצרת צעירות פגועה ביחסה אל העולם. היא מעניקה לה לפעמים זיכרון, אך לא תמיד היסטוריה. היא נותנת לה טקסטים, אך לא תמיד מחשבה. היא מעניקה לה איסורים, אך לא תמיד מצפון. היא נותנת לה מורים, אך לא תמיד חירות פנימית. היא מלמדת אותה לחשוד בתרבות הכללית, בפילוסופיה, במדע, בספרות, בפוליטיקה, בצבא, במדינה, ובישראלי האחר. אחר כך היא מתפלאת שצעירות זו אינה יודעת להשיב למורכבות המציאות אלא בצעקה, בחסימה, בציות קבוצתי ובזעם.
לכן יש להפסיק להאשים רק את הצעירים. הצעירים אחראים למעשיהם, אך האשמים הראשונים הם אלה שעיצבו אותם כך, אלה שסגרו אותם, אלה שאסרו עליהם את העולם, אלה שלימדו אותם שהמדינה חשודה, שהחייל נחות מן הלומד, שהעבודה משנית, שהשירות הלאומי הוא איום על הקדושה, שהתרבות הכללית היא סכנה, ושהריבונות יכולה להתקבל בלי לשאת אותה.
צריך לשים קץ לחולשה המתחפשת לזהירות. דמוקרטיה איננה משטר חסר סמכות. דמוקרטיה איננה הזמנה לאנרכיה. היא מגינה על החירויות דווקא מפני שהיא יודעת להציב גבולות. חופש ההפגנה איננו החופש לשתק את המדינה. חופש הדת איננו החופש לסרב בלי סוף לחובות הלאומיות. חופש הדעה איננו החופש לקרוא לחיסול המדינה. גיוון תרבותי איננו רשות לבנות מובלעות מחוץ לריבונות.
כלל זה חל על כולם. השמאל הרדיקלי אינו רשאי לשלול את לגיטימיות המדינה בשם אידיאולוגיה מופשטת המוחקת את מציאותו של העם היהודי, את ארצו, את ביטחונו ואת זכותו לריבונות. האורתודוקסיה הדתית אינה רשאית להפוך את התורה לפריבילגיה חברתית, לסירוב שירות, לסחטנות קהילתית או לפרישה מאורגנת. רשתות פליליות או בלתי חוקיות בנגב אינן רשאיות לכפות אזורי הפקר, להתגרות בתכנון הלאומי, ולאיים על הביטחון התחבורתי, הקרקעי או הטריטוריאלי. אזרחים ערבים ישראלים רדיקליים התומכים בגלוי באויבי המדינה אינם יכולים להסתמך על האזרחות בעודם פועלים נגד המסגרת עצמה המבטיחה אותה. ושום קבוצה אחרת, יהודית או לא יהודית, דתית או חילונית, לאומית או פרוגרסיבית, אינה רשאית לטעון שסבלה, סיפורה או השתייכותה מעניקים לה רישיון לשבור את החוק.
ממשלה הראויה לשמה אינה יכולה עוד לעמוד מן הצד. עליה לכבד יחידים דתיים כנים, אך להפסיק לרעוד מול המנגנונים הרבניים. עליה לומר בבירור שחופש הדת אינו מעניק זכות לשתק את המדינה, שהלימוד אינו פוטר מן החובה הלאומית, שהישיבה אינה יכולה להפוך לאזור חוץ-טריטוריאלי מבחינה אזרחית, ושכסף ציבורי אינו יכול לממן אי-אזרחות, פרישה, או בוז מאורגן לחוק המשותף.
התשובה חייבת להיות תקיפה, חוקית, מדויקת ועקבית. חסימות כבישים, רכבות, נמלי תעופה, בתי חולים או תשתיות חיוניות חייבות להיענש. המארגנים חייבים לעמוד לדין. מוסדות המעודדים התפרעויות אלה חייבים לאבד את זכויות היתר הציבוריות שלהם. אך התשובה חייבת להיות גם חינוכית: לפתוח את הצעירים הללו להיסטוריה של ישראל, לעבריות המקראית, לריבונות, לשירות, לעבודה, לתרבות כללית, ולמפגש עם שאר מרכיבי העם.
אין מדובר בהרס הצעירים הללו. מדובר בשחרורם מידי מי שמשתמשים בהם. אין מדובר בהשפלת החרדים המוארים. מדובר במתן כוח להם שלא להישאר שבויים במערכת המדברת בשמם. אין מדובר במלחמה בתורה. מדובר בהצלתה מידי אלה המצמצמים אותה למשמעת של מחנה.
ישראל תוכל לשרוד רק אם תשיב לעצמה חוק משותף, אחריות משותפת וריבונות משותפת. הזהויות צריכות להיות מכובדות, אך הפרישות צריכות להיאסר. האמונות צריכות להיות חופשיות, אך החובות צריכות להידרש. הדיון פתוח; החוק איננו פתוח. האורתודוקסיה הדתית הדומיננטית חייבת להיחקר, להיבלם ולהיעקף, משום שכמערכת היא איננה עומדת בגובה העבריות המקראית שהיא מתיימרת לייצג. היחידים יכולים להיות גדולים. המערכת, היא חולה. וכאשר המערכת מחלה את העם, צריך אומץ לקרוא לה בשמה, להכיל אותה בגבולות החוק, ואז להתעלות מעליה. לא מתוך שנאה, אלא מתוך נאמנות לישראל, לריבונותה, לעתידה, ולדבר המקראי שאינו קורא לאדם לברוח מן העולם, אלא לשאת אותו בצדק, באומץ ובאחריות.
רוני אקריש
סופר, מסאי ומרצה בישראל
מייסד האוניברסיטה העממית החינמית / קפה דעת, ירושלים ואשדוד
מלמד היסטוריוסופיה מקראית
© רוני אקריש, 2026. כל הזכויות שמורות.
אין להעתיק, להפיץ, לעבד, לפרסם או לעשות שימוש כלשהו בטקסט זה, כולו או חלקו, ללא אישור בכתב מאת המחבר.