יש להביט מעתה באמריקה בלי השתאות כנועה ובלי שנאה תיאטרלית. היא עדיין מעצמה עצומה, אולי עדיין הראשונה בהיקף אמצעיה הצבאיים, הפיננסיים, הטכנולוגיים, התרבותיים והתקשורתיים. ברשותה נושאות המטוסים, הבסיסים, הלוויינים, הדולר, האוניברסיטאות היוקרתיות, הפלטפורמות הדיגיטליות, תעשיות הדימוי, רשתות הדיפלומטיה, כלי הסנקציות והיכולת הייחודית לייצר סיפורים שהעולם כולו צורך עוד לפני שהוא מספיק להבין אותם. אך דווקא כאן נמצא הפרדוקס: מעולם לא הייתה העוצמה הגלויה כה גדולה, ומעולם לא נראה היסוד הפנימי שלה כה שביר. אמריקה איננה ענק מחרס; היא ענק בעל רגלי חרס. הגוף עודנו עצום, אך נקודת המשען הולכת ונסדקת.
הביטוי מקראי, והוא מתאים יותר מכל לרגע ההיסטורי הזה. הוא אינו מדבר על היעלמות מיידית, לא על התמוטטות פתאומית, לא על נפילה שתתרחש מחר בבוקר. הוא מדבר על חוסר פרופורציה טרגי בין הגדולה הנראית לעין לבין החולשה החבויה. הוא אומר שאימפריה יכולה להמשיך לעמוד זמן רב אחרי שאיבדה את מה שהצדיק את עמידתה. היא יכולה להמשיך לדבר בשפת החירות בשעה שהחירות הפכה לצרכנות. היא יכולה להמשיך להעלות על נס ערכים בשעה שהמידות הטובות ננטשו. היא יכולה להכריז על זכויות בשעה שאיננה יודעת עוד להנחיל חובות. היא יכולה להבטיח עתיד בשעה שאין לה עוד מהלך של התהוות.
מאז 1945 התמקמה ארצות הברית בתוך הסיפור המפואר של המנצחת הטבעית של ההיסטוריה. היא ניצחה את הנאציזם לצד בעלות בריתה, שיקמה את מערב אירופה, בלמה את ברית המועצות, ארגנה חלק מכריע מן הסדר העולמי וכפתה על הדמיון האנושי את דמותה של חירות מנצחת. הסיפור הזה איננו שקרי. אך הוא חלקי. הוא הפך בהדרגה למיתוס של זיכוי עצמי, כאילו הניצחון על הטוטליטריות ההיטלראית העניק לאמריקה תעודת חסינות נצחית של פיכחון, אומץ ונאמנות. אלא שההיסטוריה הממשית מאז 1945 היא גם היסטוריה של מלחמות ללא ניצחון, של התחייבויות שננטשו, של הבטחות עמומות, של עמים שגויסו למערכה ואז הושארו לבדם מול ההריסות.
בקוריאה אמריקה לא ניצחה: היא קיבעה גבול, הקפיאה פצע, הפכה מלחמה לקו הפרדה מתמשך. בווייטנאם היא גילתה שמעצמת־על יכולה להיות מובסת בידי מי שעני ממנה בהרבה, לא מפני שהיה חזק ממנה חומרית, אלא מפני שהחזיק בסבלנות, בשורשיות, במשך, ברצון פוליטי, ומפני שהיריב הגדול נשחק מוסרית מבפנים. במפרץ החזירים היא חשפה חולשה אימפריאלית מכוערת במיוחד: לעודד, להכין, לדחוף אחרים אל הסיכון, ואז לסגת ברגע המכריע, ולהותיר את אלה שהאמינו במילתה לשלם את מחיר זהירותה. בעיראק היא הוכיחה שהיא יודעת להפיל משטר, אך לא להקים סדר; לפתוח את שערי הכאוס, אך לא לבנות מחדש עיר מדינית. באפגניסטן היא עזבה את קאבול בתמונה נוראה, תמונתה של מעצמה הממהרת להסתלק, כשהיא מותירה אחריה לא ניצחון אלא הודאה בכישלון. ומול איראן, בשנת 2026, לא מתגלה עוד רק טעות אסטרטגית; מתגלה אובדן שיעור קומה.
שיעור קומה איננו כוח. הכוח מכה, מאיים, הורס, כובש, מטיל סנקציות. שיעור הקומה מסדר. הוא מרגיע את בעל הברית עוד לפני החוזה. הוא מדאיג את האויב עוד לפני פריסת הכוחות. הוא מעניק למילה את משקל ההתחייבות. הוא גורם לעם מאוים לדעת שלא יינטש. ודווקא את שיעור הקומה הזה נדמה שאמריקה איבדה. היא עדיין פועלת, אך אינה מרגיעה לגמרי. היא עדיין מאיימת, אך אינה משתקת עוד את יריביה. היא מנהלת משא ומתן, מכה, מטילה סנקציות, נסוגה, חוזרת, מסבירה, מצדיקה, משהה. יש לה עדיין את מנגנון האימפריה, אך לא עוד את ודאותה של האימפריה.
מול איראן, חולשה זו נעשית למגלה אמת. טהראן אינה צריכה לנצח את וושינגטון בקרב חזיתי. די לה להחזיק מעמד, לשחוק, לפזר חזיתות, להשתמש במיליציות, בשליחים, בטילים, בגרעין כאיום, במשא ומתן כערפל, בסנקציות כמבחן עמידות. איראן משחקת בזמן הארוך. אמריקה מנהלת את הדחיפות. איראן מתקדמת באמצעות סבלנות אסטרטגית. אמריקה משיבה לא אחת באמצעות סתירה טקטית. האחת מקבלת עליה את מחיר ההמתנה; האחרת חוששת ממשבר פנימי, מסקר דעת קהל, מבחירות, ממלחמה פתוחה, ממחיר הנפט, מדעת הקהל העולמית, מן התמונה הטלוויזיונית. ואז בעלי הברית מתחילים לחשב. ישראל מחשבת. אירופה מחשבת. מדינות המפרץ מחשבות. אסיה מתבוננת. רוסיה וסין מודדות. העולם החופשי מגלה שאולי אין לו עוד בעל ברית אחרון שעליו יוכל לסמוך ללא סייג.
אך הדליקות הזאת איננה מתחילה במסדרונות הדיפלומטיה. היא מתחילה בנשמת המערב. העקומה האמריקנית היא עקומה מוסרית לפני שהיא עקומה גיאופוליטית. המערב היה חזק מפני שעדיין האמין, גם אם באופן בלתי מושלם, בערכים שנישאו על ידי מידות טובות: אמת, אומץ, משמעת, מסירה, אחריות, תחושת חובה, כבוד האדם, חירות מסודרת, נאמנות למילה שניתנה, יכולת להעדיף את הארוך על פני המיידי. אמריקה ירשה את הכוח הזה, ואז הפכה אותו בהדרגה לסחורה. החירות נעשתה בחירת צריכה. האזרחות נעשתה תביעה לזכויות ללא חובות. התשוקה נעשתה מנוע כלכלי. המסך נעשה מולדת ניידת. הנוחות החליפה את הייעוד. השפע החליף את הגדולה. הפרסומת החליפה את ההבטחה.
צריך למדוד את חומרת ההחלפה הזאת. עם של צרכנים יכול להישאר עשיר זמן רב; הוא אינו יכול לשאת ציוויליזציה לאורך ימים. לקוח דורש שירותים; אזרח נושא עיר. צרכן מבקש להיות מסופק; עם היסטורי מקבל עליו לעיתים להיבחן. חברה שאינה מאמינה עוד אלא ברווחה אינה יודעת עוד מדוע להילחם, מדוע למסור, מדוע להקריב, מדוע להחזיק מעמד. היא יכולה עדיין לייצר נשק מופלא, אך אינה יודעת תמיד בשם מה להפעילו. היא יכולה עדיין לדבר על חירות, אך חירות זו איננה עוד התרוממותו של האדם האחראי; היא הופכת להתרחבות בלתי מוגבלת של הגחמה הפרטית.
כך המערב, ואמריקה בראשו, מחליקים אל שכחת ההיסטוריה. לא מחר, לא בהתמוטטות פתאומית, לא מפני שהמפעלים, הבנקים או הצבאות יפסיקו לפתע לפעול. מעצמות גדולות מתות לעיתים לאט מאוד. הן ממשיכות להרשים במסתן בשעה שרוחן כבר נסוגה מהן. הן שומרות על האנדרטאות, על הדגלים, על הטקסים, על הסיסמאות, על המומחים, על המוסדות, על הפסגות הבינלאומיות. אבל הלב ההיסטורי כבר אינו פועם באותה עוצמה. הן נעשות למנהלות של דעיכתן שלהן.
כאן הסכנה: לבלבל בין משך קיומי חומרי לבין חיוניות ציוויליזציונית. רומא לא חדלה להתקיים ביום שבו החלה לדעוך. היא המשיכה עוד זמן רב לנהל, לגבות מסים, לחוקק, לבדר, לגייס, לדבר על עצמה בלשון עברה המפואר. אבל מרכז הכובד שלה כבר זז. מידותיה העתיקות נחלשו. אזרחותה התדלדלה. צבאה נשא עדיין את הנשר, אך הנשר כבר לא אמר אותו דבר. אמריקה איננה רומא, אך כל כוח המאבד את מידותיו המכוננות נכנס להיגיון דומה: הוא שומר על הצורה, אך מאבד את הכוח הפנימי של הצורה.
אין מדובר אפוא בשמחה לאיד. התפוררות אמריקנית לא תהיה בשורה טובה לעולם החופשי. ענק בעל רגלי חרס המתנדנד אינו נופל לבדו; הוא מרעיד את כל מי שחי בצלו. חולשתו מעודדת טורפים, משחררת אימפריאליזמים של טינה, מדאיגה בעלי ברית, הופכת מלחמות לסבירות יותר, חישובים לציניים יותר, נטישות לתכופות יותר. אבל פיכחון עדיף על דבקות עיוורת. אין לחיות עוד באשליה של הגנה אוטומטית. צריך להבין שריבונות אינה ניתנת להאצלה לנצח.
הלקח קשה, אך מציל. העולם החופשי חייב לשוב ולהיות בוגר. ישראל, יותר מכל אחד אחר, אינה יכולה להפקיד את גורלה בידי מעצמה, גם אם היא ידידה, המהססת ביחס להתהוותה שלה. אירופה, אם אינה רוצה להפוך למוזיאון מוסרי תחת חסות אסטרטגית, חייבת לשוב וללמוד את לשון הכוח, האומץ והגבול. העמים החופשיים חייבים ללמוד מחדש שהחירות איננה אווירה, אלא משמעת; לא נוחות, אלא משא; לא סחורה, אלא נאמנות.
אמריקה יכולה עדיין להתעשת. דבר איננו כתוב באופן מכני. אבל תיקון לא יבוא רק מתקציב צבאי, מנשיא, מבחירות או מדוקטרינה אסטרטגית חדשה. הוא יבוא, אם יבוא, משיקום היסודות: מידה טובה, אחריות, מסירה, תחושת הטרגי, תודעת חובה, אמונה במהלך של התהוות החורג מן הצריכה.
כי זו האמת: אמריקה עדיין ענקית. אבל רגליה הן רגלי חרס. והחרס אינו נשבר תמיד ברעש. לפעמים הוא נסדק לאט, בשקט, עד היום שבו ההיסטוריה, שנעשתה כבדה מדי, תובעת את חובה.
רוני אקריש
סופר, מסאי ומרצה בישראל
מייסד ומנהל האוניברסיטה העממית החינמית / קפה דעת, ירושלים ואשדוד
מלמד היסטוריוסופיה מקראית
© כל הזכויות שמורות לרוני אקריש, 2026