פרשת בלק הייתה יכולה להסתיים בזוהר. הכול כאילו הוביל אל אותה תמונה שבה השנאה מתהפכת על עצמה, שבה הפה שנקרא לקלל נעשה, בעל כורחו, כלי לברכה. בלק ביקש לפגוע בישראל באמצעות המילה. הוא ידע ששם מעוות עלול להקדים חורבן. בלעם נועד להעניק לפחד הזה את חגיגיותו של הקודש, לומר שישראל הוא סכנה, אנומליה, עם שיש לצמצמו. אך המילה מתהפכת, הקללה נכשלת, והאויב נעשה עד בעל כורחו למה שביקש לבטל: « מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל ».
אפשר היה לחשוב שבכך נאמר הכול. ישראל הוגן, העם בורך, האויב סוכל. אך התורה לעולם אינה מציעה נחמה הפוטרת את האדם מלשפוט את עצמו. מיד לאחר הברכות, ישראל נופל בבעל פעור. העם שבלק לא הצליח להביס מבחוץ, שבלעם לא הצליח לפגוע בו באמצעות דיבור עוין, נפצע מבפנים. הסכנה אינה באה עוד מפסגות הרי מואב, אלא מלב המחנה עצמו.
כאן נעשית הפרשה בוערת ביוני 2026. ישראל מכיר היטב את ה »בלקים » של ההיסטוריה: את הפחדים שהוא מעורר, את הקואליציות הנעמדות נגדו, את השיח ההופך את עצם קיומו לאשמה ראשונית. הוא מכיר גם את ה »בלעמים » המודרניים, יצרני שפה המעניקים לשנאה את פני המוסר, ולאובססיה את אוצר המילים של המשפט. ואף על פי כן, התורה מסרבת להפוך אמת זו לתירוץ. ישראל לא נפל תחת קללת בלק. הוא לא הושמד בידי בלעם. הוא נופל בבעל פעור.
בעל פעור אינו רק חטא עתיק. הוא שמו המקראי של תבוסה פנימית, הרגע שבו עם חדל לשמור על גבולותיו המוסריים, שבו הוא מבלבל בין פתיחות להתפוררות, בין חירות להפקרות, בין ריבוי לאדישות, בין תשוקה לאמת. אריסטו היה מבין היטב את הלקח הזה: עיר אינה מתקיימת רק בזכות חוקיה או חומותיה, אלא בזכות המידות שהיא מעצבת. הפוליטיקה אינה רק טכניקה של שלטון; היא פדגוגיה של האופי. בעל פעור אומר זאת בלשון המקרא: התבוסה מתחילה כאשר התשוקה חדלה להתחנך, כאשר החירות מאבדת את צורתה.
גם הרמב״ם היה מזהה כאן שאלה של עיצוב פנימי. האדם אינו נעשה צדיק משום שהוא מצהיר על צדק, אלא משום שהוא עובד על נטיותיו, מתקן את עודפיו, לומד מידה, והופך הרגל למעלה. כך גם לגבי עם. ישראל אינו נעשה נאמן לייעודו משום שהוא מכריז על דבקותו בתורה, בארץ או בזיכרון. הוא נעשה כך כאשר מילים אלה יורדות אל ההתנהגות, אל החינוך, אל השפה הציבורית, אל האופן שבו הוא מתייחס לאח, ליריב, לחלש.
כאן מצטרף קאנט אל התביעה המקראית. להיות חופשי אין פירושו לעשות את מה שמתחשק; פירושו לא להיות עבד למה שמתחשק. בעל פעור מייצג את אשלייתן של תקופות דקדנטיות: להאמין ששבירת הגבולות משחררת את האדם, בעוד שהיא מוסרת אותו לידי דחפיו. יציאת מצרים לא נועדה ליצור יחידים חסרי חוק, אלא עם המסוגל לקבל בסיני חוק הגבוה מתאבונותיו המיידיים.
גם שפינוזה מסייע להבין את הנפילה הזאת. בני אדם סבורים שהם חופשיים מפני שאינם מכירים את הסיבות הקובעות אותם. הם מדמיינים שהם בוחרים, בעוד שלעיתים קרובות הם מצייתים לתשוקותיהם, לפחדיהם, לרצונותיהם הבלתי מובנים. בעל פעור הוא הרגע שבו ישראל חדל לקרוא את מה שפועל בתוכו. הוא אינו הופך עוד את תשוקותיו לאחריות; הוא מקדש אותן. לכן עבודת אלילים אינה רק פולחן של אל כוזב. היא קריאה כוזבת של האדם את עצמו.
ניטשה היה מזהה כאן את עייפותו של עם שאינו יודע עוד ליצור ערכים ומסתפק בתגובה. כאשר לעם אין עוד גדלות פנימית, הוא עלול לגנות בלי הרף את אויביו ולחפש בשנאתם את אישור קיומו. אך ייעוד אינו חי רק מתגובה. ישראל אינו נקרא להיות רק העם השורד מול מקלליו. הוא נקרא ליצור צורת חיים, להעמיד קומה, צדק, דיבור אמת.
לוינס מסייע לנו לתת שם למה שאובד כאשר בעל פעור מנצח: פניו של האחר. חברה הופכת למושחתת כאשר האחר אינו עוד נוכחות שמחייבת אותי, אלא חפץ שאני משתמש בו, מכשול שאני מועך, בוחר שאני מפתה, אויב שאני מצייר כקריקטורה, אח שאני חושד בו. ייעודו של ישראל אינו יכול להצטמצם להישרדות. ההישרדות הכרחית, אך אינה מספקת.
בובר היה אומר שבעל פעור מתחיל כאשר « אני־אתה » מתדרדר ל »אני־לז ». האחר אינו עוד נפקד בפגישה; הוא מנוצל, מסווג, מגויס. היחס נעשה אסטרטגיה, השפה נעשית מכשיר, הפוליטיקה נעשית מניפולציה. אוהלי יעקב יפים רק אם הם עדיין מאכלסים דיבור, צניעות, הקשבה ואחריות הדדית.
הנס יונס היה מוסיף שהשאלה המוסרית האמיתית היא מה אנו מאפשרים אחרינו. לדור אין זכות לצרוך את עתידו המוסרי של עם למען דחפיו הדחופים, תשוקותיו הפוליטיות או שנאותיו הפנימיות. סימון וייל מאירה תביעה זו באמצעות רעיון ההשתרשות: עם יכול לחיות על אדמתו ובכל זאת להיעקר מבפנים, אם הוא מאבד את הקשר בין זיכרון להתנהגות, בין ירושה לאחריות.
אז מתגלה מבנה הפרשה: בלק מייצג את הפחד החיצוני; בלעם מייצג את הדיבור המושחת; בעל פעור מייצג את ההתפוררות הפנימית. שלושה אויבים, שלוש רמות, שלושה מבחנים. הראשון מבקש לנצח באמצעות כוח פוליטי. השני מבקש לפגוע באמצעות מניפולציה של השפה. השלישי כמעט אינו תוקף אותנו עוד: הוא ממתין שנפרק את עצמנו במו ידינו.
ביוני 2026, ישראל חייב לשמוע זאת ללא עקיפה. הסכנה החיצונית קיימת, ממשית, אלימה, לעיתים קטלנית. הכחשתה תהיה תמימות אשמה. אך הפיכתה להסבר היחיד של הכול תהיה צורה אחרת של שקר. עם יכול להיות צודק מול אויביו ובכל זאת לטעות מול עצמו. הוא יכול להיות מואשם שלא בצדק בידי העולם, ובכל זאת להיות חייב בבדיקה עצמית קפדנית. הבשלות המקראית היא היכולת להחזיק יחד שתי אמיתות: יש אויבים; אנו עלולים להשחית את עצמנו.
“מה טובו אוהליך יעקב” נעשה אז לשאלה נוראה: האם אוהלינו עודם טובים? האם בתינו הם עדיין מקומות של מסירה, צניעות ואחריות? האם לשוננו הציבורית מרוממת את הנפשות או משפילה אותן? האם מחלוקותינו עדיין מתקיימות בתוך עם אחד משותף?
הברכה אינה מחמאה. היא משימה. להיות מבורך פירושו להיות מחויב: ליותר אמת, יותר עמידה פנימית, יותר אחריות. עם יכול לנצח את כל ה »בלקים » ואת כל ה »בלעמים » שבעולם, ובכל זאת ללכת לאיבוד בבעל פעור. אך הוא יכול גם לעבור דרך קללות ההיסטוריה אם יבנה מחדש את אוהליו, את גבולותיו, את לשונו, את אומץ לבו המוסרי ואת נאמנותו העמוקה. אולי זו, היום, משימתו הגדולה של ישראל: לא רק לשרוד את אויביו, אלא לשוב להיות ראוי לברכתו.
כמה מילים על המחבר
רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומרצה בישראל. הוא מייסדה של האוניברסיטה העממית החינמית / קפה דעת בירושלים ובאשדוד, ומקדיש את עבודתו להנחלת המחשבה העברית, הפילוסופיה, ההיסטוריוסופיה המקראית והתרבות הכללית.
באמצעות שיעוריו, הרצאותיו, פרסומיו והתערבויותיו הציבוריות, הוא מציע קריאה חיה בתנ״ך העברי כמחשבה של היסטוריה, אחריות, ריבונות וחירות מוסרית. יצירתו, בצרפתית ובעברית, מחברת בין המסורות הרוחניות והפילוסופיות הגדולות לבין האתגרים האתיים, התרבותיים והפוליטיים של זמננו. בשנים האחרונות תורגמו כמה מטקסטיו גם לאנגלית, לספרדית ולרוסית.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות