אתמול בערב נרשמה בכנסת ישראל שעה של בושה וחרפה.
שישים ושלושה חברי כנסת הצביעו בעד חוק יסוד: לימוד תורה. אבל בעד מה הם הצביעו באמת? בעד התורה? לא. בעד לימוד? לא. בעד קדושה? ודאי שלא. הם הצביעו בעד הפיכת התורה למקלט פוליטי מפני האחריות הלאומית. הם הצביעו בעד עיגון חוקתי של אי השוויון. הם הצביעו בעד המשך הקרע בתוך העם.
אין זה חוק יסוד של תורה. זהו חוק יסוד של פטור. פטור מן הברית, פטור מן הערבות, פטור מן הנשיאה בעול, פטור מן השותפות בגורל ההיסטורי של עם ישראל בארצו.
התורה, כפי שהיא מופיעה במקרא, איננה ספר של הסתגרות. היא איננה מפלט מפני המציאות. היא איננה מנגנון המאפשר לאדם לומר: אחרים יילחמו, אחרים ישמרו, אחרים ייקברו, ואני אשב לי בשם הקדושה ואהיה פטור. התורה היא תביעה. היא קריאה. היא אחריות. היא הברית בין עם, ארץ, משפט, מוסר, מלחמה, צדק וריבונות.
אין תורה בלי מחנה. אין תורה בלי אחריות ציבורית. אין תורה בלי נשיאה בעול. משה רבנו לא עמד מחוץ למחנה. יהושע לא למד תורה כדי להתחמק מן הכניסה לארץ. דוד המלך לא הפריד בין מזמור לבין חרב, בין תפילה לבין מלכות, בין קדושה לבין אחריות. הנביאים לא ביקשו להקים חברה של לומדים פטורים, אלא עם שלם הנדרש לצדק, למשפט, לחסד ולחובה.
מה שנקרא היום « לימוד תורה » בחלק מן המערכות הפוליטיות איננו תמיד לימוד תורה. לעיתים קרובות מדי הוא הפך לשם קוד לשימור מבנה חברתי שלם, שבו קבוצה אחת נוטלת לעצמה זכות היסטורית להיות מוגנת על ידי אחרים, ממומנת על ידי אחרים, ומתוחזקת על ידי דמם, עמלם ומיסיהם של אחרים. זה איננו לימוד תורה. זו פוליטיקה של פטור, עטופה בלשון קודש.
והחמור מכול: בשם התורה עצמה מבקשים לנתק את התורה מן העם. בשם הקדושה מבקשים לנתק את הקדושה מן הברית. בשם לימוד התורה מבקשים להפקיע את האדם הלומד מן האחריות המשותפת. זו איננה יהדות של סיני, אלא יהדות של הסתלקות. זו איננה עבריות, אלא בריחה מן העבריות. זו איננה קדושה, אלא חילול השם.
כי הברית איננה רעיון מופשט. הברית היא העובדה שאינך לבד. הברית היא ההכרה שחייך אינם עומדים מחוץ לחיי אחיך. הברית היא הידיעה שכאשר חייל נופל, הוא אינו נופל עבור מגזר אחר, אלא עבור כולנו. כאשר אם קוברת את בנה, היא אינה עושה זאת כדי שמישהו אחר יוכל להפוך את לימודו לתעודת פטור. כאשר משפחות שלמות נושאות את כאב המלחמה, אין לאיש רשות מוסרית לומר: אני שייך לעם רק כאשר מדובר בזכויות, אך אינני שייך לו כאשר מדובר בחובות.
אפשר להבין מחלוקת פוליטית. אפשר להבין תפיסות עולם שונות. אפשר להבין ויכוח על דת ומדינה, על צבא וחברה, על מסלולים, על הדרגתיות, על דרכי שילוב. אבל אי אפשר להבין כיצד במדינת ישראל, אחרי שנים של דם, מלחמות, אובדן, חרדה ועמידה משותפת מול אויב, קמים שישים ושלושה חברי כנסת ומצביעים בעד חוק יסוד שמטרתו המעשית היא לומר: יש אזרחים שעליהם חלה הברית, ויש אזרחים שמעליהם היא מרחפת בלבד.
ובכל הכבוד לאותם חברי כנסת מן הימין, חלקם חובשי כיפה, חלקם מדברים גבוהה גבוהה על עם ישראל, על ארץ ישראל, על מורשת ישראל, על מסורת ישראל, אי אפשר לעבור על כך בשתיקה. מי שהצביע בעד חוק כזה איננו מגן על התורה. הוא פוגע בה. הוא מצמצם אותה. הוא הופך אותה מדבר ה’ החי בתוך ההיסטוריה לתעודת חסינות מגזרית. הוא הופך את התורה, חלילה, ממקור של חובה למכשיר של התחמקות.
דווקא מי שאוהב תורה צריך היה להתנגד לחוק הזה. דווקא מי שמאמין בקדושתה צריך היה לזעוק נגד חילולה. דווקא מי שחובש כיפה היה צריך לומר: לא בשמי. לא בשם התורה שלי. לא בשם ישראל. לא בשם הברית. התורה איננה שייכת למפלגה. איננה שייכת לקואליציה. איננה שייכת לעסקנים. היא איננה רכושו של מי שמבקש להשתמש בה כדי לפטור עצמו מן הגורל המשותף.
אני מכבד לומדי תורה אמיתיים. אני מכבד אדם היושב ולומד מתוך ענווה, מתוך יראה, מתוך אחריות, מתוך קשר עמוק לעמו. אבל אין לי שום כבוד לשימוש הפוליטי בתורה כדי להנציח אי-שוויון. אין לי שום כבוד להפיכת בית המדרש למחסה מפני הצבא, מפני העבודה, מפני החברה, מפני המציאות, מפני כאבו של העם.
הגיעה השעה לומר את הדברים בפשטות: לימוד תורה שאיננו מוליד אחריות, איננו לימוד תורה במלוא מובנו. קדושה שאיננה נושאת בעול, איננה קדושה. אמונה שאיננה שותפה בגורל הלאומי, איננה אמונה עברית. היא לכל היותר דת של קיום פרטי, דת של מגזר, דת של הישרדות בגלות, גם כאשר היא מתקיימת בלב מדינת ישראל.
מדינת ישראל איננה עוד שטעטל תחת חסות זרים. אין כאן פריץ, אין כאן שלטון גויים, אין כאן מלכות חיצונית הנושאת באחריות הביטחון. אנחנו הריבונות. אנחנו המדינה. אנחנו הצבא. אנחנו המחיר. אנחנו הברית. מי שחי כאן, מי נהנה מחירותה של המדינה הזאת, מי מבקש להיות חלק מן הציבור הזה, איננו יכול לעמוד מחוץ לאחריותו.
לכן לא אוכל לתת את אמוני באותם אנשים שהצביעו בעד החוק הזה. לא אוכל לראות בהם עוד נציגים נאמנים של הברית הישראלית. לא אוכל לקבל את דיבוריהם על אחדות, על יהדות, על מסורת, על עם ישראל, כאשר ברגע המכריע הם בחרו להעדיף חשבון קואליציוני על פני אמת מוסרית פשוטה.
אמוני, לעומת זאת, נתון לאלה שהתנגדו. לחברים הבודדים, חובשי כיפה או לא, מן הימין או מן המרכז או מכל מקום אחר, שהבינו כי יש גבול שאסור לחצות. שהבינו כי התורה איננה זקוקה לחוק יסוד כדי להיות קדושה, אבל היא עלולה להיפגע קשות כאשר הופכים אותה לכלי פוליטי של פטור. שהבינו כי עם ישראל איננו יכול להתקיים כאשר חלק אחד ממנו נדרש להקריב, וחלק אחר מבקש לעגן בחוק את אי השתתפותו.
אין לי עוד רצון להיות מזוהה עם שום חלק מן המחנה שהצביע בעד החוק הזה. לא עם לשונו, לא עם סיסמאותיו, לא עם צדקנותו, לא עם העמדת הפנים שלו. אני מבקש להיות מזוהה עם אלה שאמרו לא. עם אלה שהבינו כי הברית קודמת למגזר, כי האחריות קודמת לעסקה, כי התורה קודמת לשימוש הפוליטי שעושים בה.
כי זו השאלה האמיתית העומדת בפנינו היום: האם התורה תהיה נשמתה של אחריות לאומית, או כיסוי להתחמקות ממנה? האם מדינת ישראל תהיה ביתו של עם עברי ריבוני, או אוסף מגזרים שכל אחד מהם דורש לעצמו זכויות ומוסר לאחרים את החובות? האם נחזור אל הברית, או שנמשיך לפרק אותה בשם הקדושה?
אתמול בכנסת לא נחקק חוק יסוד: לימוד תורה.
אתמול ניסו לחוקק פטור מן הברית.
כמה מילים על המחבר:
רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומרצה בישראל. הוא מייסדה של האוניברסיטה העממית החינמית / קפה דעת בירושלים ובאשדוד, ומקדיש את עבודתו להנחלת המחשבה העברית, הפילוסופיה, ההיסטוריוסופיה המקראית והתרבות הכללית.
באמצעות שיעוריו, הרצאותיו, פרסומיו והתערבויותיו הציבוריות, הוא מציע קריאה חיה בתנ״ך העברי כמחשבה של היסטוריה, אחריות, ריבונות וחירות מוסרית. יצירתו, בצרפתית ובעברית, מחברת בין המסורות הרוחניות והפילוסופיות הגדולות לבין האתגרים האתיים, התרבותיים והפוליטיים של זמננו. בשנים האחרונות תורגמו כמה מטקסטיו גם לאנגלית, לספרדית ולרוסית.
© 2026 רוני אקריש- כל הזכויות שמורות