נמאס לי מהנטייה הישראלית הזאת לחפש קודם כול את האשמה אצלנו, גם כשהדם שלנו עוד לא יבש. נמאס לי מהדחף הכמעט אוטומטי להסביר לעולם שאנחנו מבינים, שאנחנו מורכבים, שאנחנו ביקורתיים, שאנחנו לא כמו « הישראלים האחרים ». כאילו עצם היותך ישראלי מחייב אותך לפתוח כל משפט בהתנצלות.
מאז 7 באוקטובר משהו בי נשבר. לא רק בגלל הזוועה עצמה, לא רק בגלל המשפחות שנרצחו, הצעירים שניצודו, הילדים והקשישים שנחטפו, הבתים שעלו באש והיישובים שהפכו לשדות קטל. נשבר בי משהו גם בגלל המהירות שבה, עוד לפני שסיימנו לזהות את מתינו, כבר נמצאו מי שהחלו לחפש את הנאשם האמיתי — והוא, כמובן, שוב היה ישראל.
מיד הגיעו ההסברים. ההקשר. הכיבוש. הייאוש. המצור. ההתנגדות. כאילו אי אפשר לומר לרגע אחד, בפשטות, בלי « אבל » ובלי הערת שוליים: היה כאן טבח.
אני לא מפחד מהקשר. אני מפחד מהרגע שבו ההקשר הופך לתירוץ.
אני גם לא מפחד מביקורת על ישראל. להפך. אני דורש אותה. אני רוצה לדעת איך קרה האסון הזה. מי ידע ולא הבין, מי התריע ולא הקשיבו לו, מי היה שבוי בקונספציה, מי נכשל, מי צריך ללכת הביתה ומי צריך לתת דין וחשבון. אהבת הארץ איננה חסינות לבעלי תפקידים. פטריוטיות איננה סגידה לשלטון.
אבל ביקורת עצמית היא דבר אחד, והלקאה עצמית היא דבר אחר לגמרי.
ופה אני מגיע לוונציה.
אני רואה ישראלים שעולים על במה בינלאומית, אומרים בדיוק את מה שהקהל שמולם רוצה לשמוע, מקבלים תשואות, מחיאות כפיים, פרסים — ואני לא מתרשם. אני שואל את עצמי אם זו באמת גבורה, או שמא זו הדרך הקלה ביותר לזכות באהדתו של עולם שמוכן לחבק את הישראלי בתנאי אחד: שיבוא להאשים את ישראל.
מותר להם לבקר. מותר להם לגנות. מותר להם לעשות סרטים קשים נגד המדינה, הצבא או הממשלה. זאת בדיוק המשמעות של חברה חופשית. אבל כשביקורת הופכת לכרטיס כניסה למועדון הנאורים, כשהישראלי לומד שאם יכה מספיק חזק בארצו הוא יתקבל מיד באהבה באולמות אירופה — אני כבר לא רואה בזה רק מצפון.
לפעמים אני רואה בזה שנאה עצמית פוליטית.
ולפעמים, כן, אני רואה בזה ליקוק מגפיים תרבותי.
המסר כמעט נשמע מעצמו: תראו אותנו. אנחנו הישראלים הטובים. אנחנו לא כמו האחרים. אנחנו יודעים להאשים את עצמנו. אנחנו יודעים להתבייש. עכשיו תמחאו כפיים.
אבל אומץ איננו לומר לקהל את מה שהוא מתפלל לשמוע. אומץ מתחיל דווקא ברגע שאתה מוכן לקלקל לו את הערב.
ופה אני אומר: כל הכבוד ל-פאודה.
כל הכבוד למי שבפרקים 7 ו 8 של העונה החדשה בחרו להטיח בפני מיליוני צופים בעולם חלק מן האמת של ה 7 באוקטובר. לא לעטוף אותה. לא לרכך אותה. לא להעלים אותה מאחורי שפה אקדמית.
להראות את הפחד, את הציד, את החדירה לבתים, את הכבישים שהפכו למלכודות, את המשפחות שנרדפו, את הרגע שבו אידאולוגיה הופכת לאדם חמוש שנכנס לבית שלך כדי להרוג אותך.
וזה חשוב, מפני שהעולם למד מהר מאוד להתחיל את הסיפור מן המלחמה בעזה. מן ההפצצות. מן ההרס. מן התמונות הקשות. כל אלה קיימים וראויים לדיון. אבל ההיסטוריה איננה מתחילה בנקודה שנוחה לך.
לפני המלחמה בעזה היה 7 באוקטובר.
לפני התגובה הייתה התקפה.
לפני הסערה היו מי שזרעו את הרוח.
וזה בדיוק מה שאסור למחוק.
חמאס לא צץ בבוקר 7 באוקטובר משום מקום. במשך שנים הוא שלט, גייס, חימש, חפר, תכנן, אימן, הסית וחינך. הוא בנה מערכת צבאית שלמה בתוך מרחב אזרחי וטיפח תפיסת עולם שבה חיסולה של ישראל איננו משפט לשעת כעס אלא יעד.
ואז הגיע היום שבו האידאולוגיה ירדה מן הכרזות ויצאה לשטח.
לכן אני אומר בלי למצמץ: מי שזורע רוח, קוצר סערה.
חמאס זרע את הרוח. הוא הוציא אנשים לטבח. הוא פתח את שערי הגיהינום כשהוא יודע היטב מה תהיה תגובתה של ישראל. הוא בחר מלחמה ולא יכול היה לצפות שהמלחמה תיעצר בנימוס ליד הגדר.
ועזה משלמת היום מחיר נורא על הבחירה הזאת.
המשפט הזה קשה, ואני יודע זאת. הוא קשה משום שמלחמה איננה יודעת להכות רק באשמים. יש ילדים שלא בחרו דבר. יש משפחות שאינן נושאות באחריות אישית לטבח. יש אנשים שחיו תחת חמאס, פחדו ממנו, אולי אף שנאו אותו.
אני מסרב לקבל את התמונה שבה עזה כולה הייתה כביכול גוף חף לחלוטין מכל קשר למערכת שנבנתה בה במשך שנים. אי אפשר למחוק הסתה. אי אפשר למחוק תמיכה. אי אפשר למחוק חגיגות. אי אפשר למחוק את התמונות של המונים סביב חטופים. אי אפשר למחוק שיתוף פעולה או אדישות רק משום שהם מקלקלים נרטיב נוח.
המציאות איננה שחור ולבן. אבל היא גם לא לבן בלבד.
וזה מה שמרגיז אותי כל כך: כאשר ישראלי אומר דבר מטופש, מיד כל ישראל מואשמת. כשחייל פושע, מדברים על « ישראל ». כשקיצוני יהודי מבצע מעשה נתעב, מיד החברה כולה נדרשת לחשבון נפש.
אבל כשמדובר בעזה, לפתע נעלמים החברה, האידאולוגיה, החינוך, ההיסטוריה הפוליטית והאחריות. נשארים רק יחידים נטולי הקשר, כאילו שום דבר לא קדם לשום דבר.
את המשחק הזה אני כבר לא מוכן לקבל.
ובוודאי שאינני מוכן לקבל אותו מישראלים שעושים ממנו קריירה מוסרית.
יש בעולם משהו שנוח לו מאוד עם היהודי החלש. היהודי הנרדף. היהודי המת. היהודי של האנדרטה ושל יום הזיכרון. אותו אפשר לחבק. עליו אפשר לבכות. בשבילו אפשר לשאת נאומים יפים.
אבל היהודי הריבוני כבר פחות נוח.
היהודי שיש לו צבא.
היהודי שיש לו גבול.
היהודי שאומר: לא, הפעם לא נמתין שתטבחו בנו ואז תבואו להניח זר על קברינו.
וזאת בדיוק הסיבה שקמה ישראל.
לא כדי שהעולם יאהב אותנו.
לא כדי שנזכה בתחרות מוסר.
לא כדי שנקבל תעודת יושר מוונציה, פריז או לונדון.
ישראל קמה כדי שלעם היהודי תהיה היכולת להגן על חייו בעצמו.
וזה לא אומר שמותר לנו הכול. להפך. דווקא מפני שיש לנו כוח, מוטלת עלינו אחריות. עלינו לשמור על החוק, לצמצם ככל האפשר פגיעה במי שאינם לוחמים, לבדוק את עצמנו, לחקור כישלונות ולהעניש פושעים מקרבנו.
אבל נעשה זאת כי אלה הערכים שלנו.
לא כדי להתחנף.
לא כדי להתחנן.
ולא כדי לקבל מחיאות כפיים מאנשים שמכבדים אותנו רק כאשר אנחנו עומדים מולם כפופים.
אני רוצה להיות מסוגל לכאוב ילד פלסטיני שמת מבלי לשכוח לרגע את ילדי ישראל של 7 באוקטובר. אני רוצה לדרוש חשבון מן הממשלה שלי בלי לזכות את חמאס. אני רוצה להישאר בן אדם בלי להפוך לפתי, להיות ביקורתי בלי להפוך למתרפס, להיות מוסרי בלי להפוך לחסר אונים.
נמאס לי מישראל שמנסה לשכנע את העולם שמגיע לה לחיות.
חיים אינם פרס שמעניקים לנו.
ריבונות איננה טובה שמישהו עושה לנו.
והזכות להגן על עצמנו איננה זקוקה לאישור של פסטיבל קולנוע.
« לעולם לא עוד » איננו טקסט לטקס. הוא איננו משפט יפה על אנדרטה. הוא איננו זיכרון בלבד. « לעולם לא עוד » הוא אחריות. פירושו להכיר בכשלינו, אבל גם לזהות את אויבינו. פירושו להישאר אנושיים, אך לא חסרי אונים. פירושו לא להיסחף לשנאה עיוורת, אך גם לא להפקיר את חיינו בשם מוסר שמישהו אחר ניסח בשבילנו.
אני עברי ישראלי. אני ביקורתי. אני כועס.
ואינני מבקש רשות מאיש לרצות שהעם שלי יחיה.
אינני מבקש סליחה על כך שאני רוצה שמדינתי תגן עליו.
ואני בוודאי לא ארכין את הראש כדי לזכות במחיאות הכפיים של מי שמוכנים לקבל אותנו רק אם נעמוד לצדם בזמן שהם שופטים אותנו.
בין האישור שלהם לבין הכבוד העצמי שלי כבר בחרתי.
אני בוחר בחירות.
אני בוחר בריבונות.
אני בוחר בפיכחון.
ואני בוחר להישאר עומד.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה ומייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד, ומלמד היסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בזיקות שבין המחשבה המקראית, הפילוסופיה, ההיסטוריה, האתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש ליצור דיאלוג בין מקורות היהדות לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך רוח של חקירה, העמקה, העברת ידע ואחריות.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.