יש דבר מטריד במיוחד ביום הכיפורים שלנו, והוא נוגע דווקא אל לבו של העולם הדתי. אחת הקריאות החזקות, החריפות והמטלטלות ביותר של היום הזה, הפטרת שחרית מספר ישעיהו – פרק נח, נקראת מדי שנה בבתי הכנסת, נישאת בטעמי המקרא, מוכרת למתפללים כחלק מסדר היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, ובכל זאת, במידה רבה, היא נותרת בלתי מוכרת בקיומה ובמשמעותה. לא חסר כאן טקסט. חסרה ידע והקשבה.
וזו אינה בורות של מי שעומד מחוץ למסורת ואינו מכיר את מקורותיה. היא חמורה דווקא משום שהיא מתקיימת במקום שבו הטקסט נקרא שוב ושוב. אנשים יכולים לשמוע במשך עשרות שנים את « הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ », לדעת מתי קוראים את ההפטרה, להכיר את הניגון, את הברכות ואת סדר התפילה, ובכל זאת כמעט שלא להיתקל בתביעה הרדיקלית המונחת בלבה: שאין משמעות דתית לצום המתקיים לצד עוול חברתי שאינו מטריד אותנו.
יש כאן פרדוקס עמוק. העולם הדתי משקיע מאמץ עצום בלימוד הלכות הצום, בזמני כניסתו ויציאתו, בשיעורים הנוגעים לתפילה, לכוונה, לעינוי הגוף, למנהגי היום ולפרטי עבודתו. כל אלה חשובים. אך קשה להתעלם מן העובדה שההפטרה עצמה, אותה קריאה שנבחרה בידי המסורת להישמע דווקא בבוקר יום הכיפורים, כמעט שאינה עומדת במרכז השיח הדתי של היום.
כאילו ישעיהו הפך לרקע.
כאילו תוכחתו היא קטע נוסף בסדר התפילה ולא ערעור על עצם האפשרות לקיים את יום הכיפורים באופן טקסי בלבד.
זו אולי אחת הסכנות הגדולות ביותר של חיים דתיים: לא שהטקסט נעלם, אלא שהוא נשמר היטב ובכל זאת מפסיק להישמע. אפשר לשמור על נוסח ולהחמיץ את משמעותו. אפשר לדעת מתי לעמוד ומתי לשבת, מתי להתחיל את הצום ומתי לסיימו, ולפסוח על השאלה שהנביא עצמו מציב במרכזו: מה ערכו של הצום אם האדם יוצא ממנו אל אותה חברה, עם אותה אדישות ועם אותם מנגנוני עוול?
והרי ישעיהו אינו מבקש להרגיע את האדם ביום הכיפורים. הוא מבקש להטריד אותו.
« לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? »
השאלה נשמעת תחילה כתלונתו של האדם כלפי האלוהים. הרי צמנו, הרי עינינו את נפשנו, עצרנו את שגרת חיינו, התפללנו, ויתרנו על צורכי הגוף, עשינו לכאורה את המוטל עלינו. מדוע אפוא אין השמים נענים? אך הנביא הופך את כיוון השאלה. במקום לשאול מדוע האלוהים אינו רואה את הצום, הוא שואל מה באמת ראו הצמים.
« הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ, וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. »
הצום קיים, אבל העוול מתקיים לצידו.
וכאן בדיוק מתבררת חומרת הבורות הדתית ביחס להפטרה הזאת. מי שאינו מכיר את ישעיהו מפני שמעולם לא נכנס לבית הכנסת, חסר ידע. אבל מי שקורא אותו מדי שנה ואינו נותן לו לערער את תפיסת עולמו, ניצב בפני שאלה קשה יותר. כי כאן אין מחסור במקור; יש פער בין המקור לבין המקום שהוא תופס בתודעה הדתית.
העולם הדתי יודע לדבר בהרחבה על בין אדם למקום, וגם על בין אדם לחברו במובנו האישי. הוא יודע לדבר על לשון הרע, על פגיעה, על בקשת סליחה, על גזל ועל מחילה. אבל ישעיהו מרחיב את התחום הרבה מעבר לכך. הוא מדבר על יחסי כוח, על ניצול, על דיכוי, על רעב, על קורת גג, על שחרור מן העול. הוא אינו מסתפק באדם שפגע באדם אחר. הוא שואל איזו חברה נבנתה סביבנו.
וזו כבר שאלה הרבה פחות נוחה.
מפני שקל יותר לבקש סליחה מאדם שנפגע ממני מאשר לשאול אם אני חי בשלום בתוך מערכת שפוגעת באנשים שאינני מכיר.
קל יותר לבדוק אם החזרתי חוב מאשר לבדוק כיצד בנויה מערכת העבודה.
קל יותר לתת צדקה מאשר לשאול מדוע הצדקה נעשתה הכרחית.
קל יותר לדבר על חסד מאשר לדבר על מבנים של צדק.
ישעיהו אינו מאפשר להישאר רק בתחום המוסר האישי. « פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. » אלו אינם רק פעלים של נדיבות פרטית. הם פעלים של שינוי חברתי. לפתוח, להתיר, לשחרר, לנתק. לא רק לרחם על מי שנפגע מן המערכת, אלא לשאול על המערכת עצמה.
דווקא משום כך יש משמעות מיוחדת לכך שההפטרה הזאת נקראת ביום הכיפורים. המסורת לא בחרה להעמיד במרכז היום רק טקסטים של אשמה פרטית, חרטה אישית או פחד מן הדין. היא הכניסה לתוך לבו של היום הקדוש ביותר תוכחה חברתית נוקבת. כאילו ביקשה לומר מראש: אל תחשבו שתוכלו לסגור את יום הכיפורים בתוך היחסים שבין האדם לבוראו.
ועם זאת, במידה רבה, זה בדיוק מה שקרה. הצום נשמר. התפילה נשמרה. הפיוטים נשמרו. הניגון נשמר. אך הממד החברתי נבואי של היום נדחק לשוליים.
וזהו אולי הכשל החמור ביותר: לא חילון של יום הכיפורים, אלא צמצומו. לא מחיקה של הקדושה, אלא צמצום הקדושה אל הפולחן, כאילו עבודת האל מסתיימת במקום שבו מתחילה שאלת הצדק.
עמנואל לוינס ניסח את ההפך הגמור: « הזיקה לאלוהי עוברת דרך הזיקה לבני האדם וחופפת את הצדק החברתי. » במילים אחרות, אי אפשר לבקש את האלוהים תוך עקיפת האדם. אין דרך דתית העולה כלפי מעלה מבלי לעבור דרך האחר.
והדבר איננו חידוש פילוסופי מאוחר. הוא טמון במקרא עצמו. אברהם נבחר כדי « לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט ». תהילים קובע כי « צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ ». ספר דברים דורש « וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב ». ירמיהו אומר על המלך הראוי: « דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן… הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי. »
לדעת את האלוהים, על פי ירמיהו, איננו מושג מיסטי בלבד. זו גם שאלה של צדק. מי מכיר את האלוהים? מי שיודע לראות את העני. מי מבקש קִרבה לאלוהים? מי שאינו מתעלם מן החלש. מי עומד ביום הכיפורים לפני האלוהים? גם מי שמוכן לעמוד מול המבנה החברתי שבו הוא חי.
מכאן שהבעיה איננה רק שהפטרת ישעיהו אינה מוכרת מספיק. הבעיה עמוקה יותר: עולם דתי יכול להיות בקיא מאוד בטקס ולגלות בורות ביחס לתביעה המוסרית שהטקס עצמו נושא בתוכו.
זוהי בורות מסוג מיוחד. לא בורות של אי-ידיעה, אלא של אי הפנמה. לא מחסור בטקסטים, אלא מחסור באומץ לתת לטקסטים לשפוט אותנו.
וזו אולי השאלה שהפטרת יום הכיפורים מחזירה דווקא אל העולם הדתי: האם אנחנו קוראים את הנביאים, או רק קוראים בהם?
כי אם במשך שנים אנחנו שומעים את ישעיהו קורא « פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע », ואיננו רואים בכך תביעה דתית מרכזית; אם אנחנו מכירים לפרטי פרטים את הלכות הצום אך איננו מכירים באותה מידה את משמעות הצום לפי הנביא; אם אנחנו יודעים כיצד לענות את נפשנו אך פחות שואלים כיצד להפסיק את עינויו של האחר — אז ייתכן שהבעיה איננה מחסור באמונה.
ייתכן שהבעיה היא שצמצמנו את האמונה.
והשאלה האחרונה של יום הכיפורים, אם כך, איננה רק אם קיימנו אותו כהלכתו. אלא אם העזנו לתת לו לומר לנו את מה שהוא עצמו מבקש לומר. לא רק אם צמנו. אלא אם הבנו מדוע אנחנו צמים. לא רק אם שמענו את ההפטרה. אלא אם שמענו את הנביא.
כאשר הדתיות הפולחנית נעשית תכלית לעצמה, היא אינה רק דוחקת את המסר הנבואי לשוליים, היא עלולה למחוק אותו מתוך המסר האלוהי עצמו. הטקס נשמר, אך הצדק נחלש; התפילה נמשכת, אך קולו של האחר נעלם. ובלי משפט, צדקה ואחריות חברתית, גם עבודת האל מאבדת ממשמעותה.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה ומייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד, ומלמד היסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בזיקות שבין המחשבה המקראית, הפילוסופיה, ההיסטוריה, האתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש ליצור דיאלוג בין מקורות היהדות לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך רוח של חקירה, העמקה, העברת ידע ואחריות.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.