צריך להודות: התקופה שלנו הצליחה לייצר טיפוס אנושי חדש. לא חכם יותר, לא מלומד יותר, לא עמוק יותר — אבל בטוח בעצמו במידה שכמעט לא הייתה אפשרית בעבר.
הוא נמצא בכל מקום. באולפן, ברשת, בקבוצת הווטסאפ, בבית הקפה, בוועד ההורים, בפאנל, בהפגנה, באוניברסיטה, בממשלה ובאופוזיציה. הוא מדבר מהר, פוסק בביטחון, מגיב על הכול. הוא יודע מעט, אבל מחזיק דעה על הרבה. הוא קורא מעט, אבל מסיק מסקנות בשפע. הוא לא באמת זקוק ללימוד, משום שבעולמו עצם העובדה שיש לו עמדה כבר נחשבת כמעט להוכחה שהוא מבין.
נקרא לו הומו אופיניקוס.
הומו אופיניקוס הוא הילד המוצלח ביותר של תרבות הרגע. הוא נולד לתוך עולם שבו כמעט כל הידע האנושי מונח בכף היד, אבל דווקא משום כך הוא מתחיל לחשוב שאין עוד צורך להתאמץ כדי לרכוש אותו. ספריות שלמות נגישות, ארכיונים פתוחים, הרצאות, אנציקלופדיות, מאמרים, ספרי יסוד — הכול נמצא שם, ממתין לו. אבל במקום לייצר תשוקה גדולה יותר לידע, השפע הזה מייצר לא פעם את ההפך: את התחושה שכבר יודעים.
וזה בדיוק המקום שבו הומו אופיניקוס פורח. הוא אינו שונא ידע. להפך. הוא מאוד אוהב את הרושם שידע עושה. הוא אוהב להישמע מלומד, להשתמש במונחים, לצטט מומחה, להזכיר מחקר. מה שהוא פחות אוהב הוא את הדרך המייגעת שבין חוסר ידיעה לידיעה.
למה לקרוא ספר אם יש תקציר? למה לקרוא תקציר אם יש פוסט? למה לקרוא פוסט אם יש כותרת? ולמה להתעכב על הכותרת אם כבר יש סרטון בן שלושים שניות שמסביר הכול, כולל מי צודק ומי רשע?
כך נולדה אחת ההמצאות הגדולות של זמננו: תרבות תקציר התקציר.
עברנו מן הספר למאמר, מן המאמר לתקציר, מן התקציר לפוסט, מן הפוסט לכותרת, מן הכותרת לתמונה, ומן התמונה לרפלקס. מה שהיה פעם תהליך של לימוד הפך לסדרת תגובות. והומו אופיניקוס מתאים לסביבה הזאת בצורה מושלמת.
הספר, למשל, הוא כמעט אויב טבעי שלו. ספר דורש זמן. צריך לשבת איתו. צריך להמשיך גם כשלא הכול מובן. צריך לחזור אחורה. צריך לסבול טיעון שלא מסתדר מיד עם מה שכבר חשבנו. לפעמים צריך אפילו לשנות דעה.
איזו חוצפה.
הומו אופיניקוס מעדיף מציאות צייתנית יותר. מציאות שמתיישרת לפי הקצב שלו, לפי המסך שלו, לפי הסבלנות שלו. אם נושא מסוים דורש עשרים שנות לימוד, סימן כנראה שמישהו מסבך אותו בכוונה. אם מאמר דורש שלושים דקות קריאה, אולי המחבר פשוט לא יודע לכתוב. אם רעיון מסוים דורש הקשר היסטורי, כנראה מדובר בניסיון לברוח מן העיקר.
והעיקר, כמובן, הוא הדעה שכבר גובשה מראש.
למה לקרוא מאות עמודים על דמוקרטיה אם סרטון קצר כבר הסביר מי דמוקרט ומי פשיסט? למה ללמוד היסטוריה של מאה שנה אם צילום אחד מספיק כדי להכריע סכסוך? למה להבין כלכלה אם כבר ברור לנו מי חזיר, מי קורבן ומי צריך לשלם?
הומו אופיניקוס לא רק בטוח בעצמו. הוא גם זריז. פורצת מלחמה — והוא מיד גנרל. יש משבר כלכלי — והוא כלכלן. מגפה — הוא רופא. משבר חוקתי — הוא משפטן. מערכת בחירות במדינה שבקושי ידע להצביע עליה במפה — והוא כבר מסביר את מבנה החברה שלה, את תולדות השסעים הפנימיים ואת עתיד הקואליציה.
הכול בזמן אמת.
זה יתרונו הגדול על פני מומחים: הוא אינו צריך לדעת.
המומחה מהסס, הומו אופיניקוס פוסק. ההיסטוריון מכניס להקשר, הוא חותך. החוקר שואל, הוא מודיע. המומחה עלול אפילו לומר את המשפט המסוכן: אין לנו עדיין מספיק מידע. הומו אופיניקוס לעולם אינו סובל ממחסור כזה. אם אין מידע, יש תחושה. ואם יש תחושה, יש עמדה. ואם יש עמדה, אפשר כבר לפרסם.
מכאן גם יתרונה העצום של הטיפשות: היא נוסעת קל. המחשבה היא דבר מסורבל. היא לוקחת איתה עובדות, הקשרים, סתירות, סייגים ונימוקים. היא שואלת שאלות, חוזרת בה, מסתבכת. הטיפשות אינה זקוקה לכל זה. משפט אחד, תמונה אחת, כעס אחד — והיא כבר בחוץ.
הומו אופיניקוס נעשה כך למכונת ודאות. הוא אינו מסוגל לשהות אפילו זמן קצר במקום שאין בו תשובה מוכנה. משהו קרה? צריך מיד לדעת מה לחשוב. שתיקה נראית כמו חולשה. היסוס נתפס כפחדנות. מי שאומר « אני עוד לא בטוח » נשמע כמעט כאילו הודה באשמה.
בחברה שלנו כבר לא מספיק להתעניין. צריך לבחור צד. לא מספיק לקרוא. צריך להתייצב. לא מספיק להבין. צריך להצהיר. ובעיקר צריך לעשות את זה מהר.
הומו אופיניקוס חי בתוך החובה להגיב. שר אמר משהו? תגובה. תמונה פורסמה? תגובה. ידוען טעה? תגובה. פסיק הוצא מהקשרו? תגובה. אירוע מתרחש בקצה העולם ואיש עדיין לא יודע בדיוק מה קרה? אין בעיה. העמדה כבר מוכנה.
התגובה קודמת לעובדה. והעובדה, אם תגיע מאוחר יותר, תסתדר איכשהו.
כך מתחילה להיווצר צורת חיים אינטלקטואלית חדשה: האדם כבר אינו חושב כדי להבין, אלא מגיב כדי להיות נוכח. מי שאינו מגיב, כמעט אינו קיים.
אבל כדי לחיות כך צריך תכונה נוספת, והומו אופיניקוס התברך גם בה: שכחה. אדם שמייצר מדי יום דעות נחרצות על כל נושא חייב לשכוח חלק מן הדעות של אתמול. אחרת הוא עוד עלול להיתקל בעצמו.
למרבה המזל, התקופה שלנו סיפקה גם את אוצר המילים הנחוץ כדי לצאת מן המבוכה הזאת בכבוד. אנחנו כבר לא סותרים את עצמנו — אנחנו מתפתחים. לא מחליפים צד — עוברים תהליך. לא נסחפים אחרי האופנה — עוברים התפכחות. לא אומרים היום את ההפך ממה שאמרנו אתמול — המציאות השתנתה.
כך אפשר להגן ביום ראשון על רעיון, ביום שלישי לתקוף אותו וביום חמישי להסביר שמי שעדיין מחזיק בו הוא סכנה לציבור. זיכרון ארוך, בתנאים כאלה, הוא כמעט מכשול מקצועי.
מכאן קצרה הדרך לשטחיות שהפכה לאידיאולוגיה. הומו אופיניקוס כבר לא רק נשאר על פני השטח. הוא מתחיל לחשוב שאין שום דבר מתחתיהם. תמונה הופכת להוכחה, זעם הופך לטיעון, רגש הופך לאמת, וחזרה אינסופית הופכת לעובדה.
ואם מספיק אנשים חוזרים על אותו משפט, המשפט מקבל פתאום מעמד של מציאות. כך עובדת הטיפשות החדשה: לא צריך להוכיח. צריך לשכפל.
האמת, לעומת זאת, מתחילה את התחרות הזאת עם רגל שבורה. היא איטית. היא דורשת בדיקה. היא מבקשת דיוק. היא מעצבנת משום שהיא כוללת לפעמים אבל, מצד שני ולא בהכרח. כל אלה מילים קטלניות בעידן שבו שמונה מילים חדות מנצחות שלושה עמודים של מחשבה.
הומו אופיניקוס יודע את זה היטב, גם אם מעולם לא ניסח לעצמו את הכלל. הוא אינו שואל רק אם דבר מסוים נכון. הוא שואל אם הוא עובד. האם הוא חד? האם הוא מצטלם טוב? האם הוא מעורר זעם? האם אפשר לשתף אותו? האם הוא מבטיח לייקים?
אמת מסובכת היא מוצר גרוע. שטות אלגנטית היא הצלחה תקשורתית.
ולשם בדיוק נכנס הרגש. הומו אופיניקוס מרגיש הרבה, ובעיקר חשוב לו מאוד שנדע כמה הוא מרגיש. הרגש כבר איננו עניין פרטי. הוא הפך להצהרה ציבורית. « אני מזועזע » מתקרב ל »אני צודק ». « אני נסער » מתקרב ל »הבנתי ». « אני לא יכול לשתוק » מתקרב ל »אין צורך לבדוק ».
ומכאן הדרך קצרה מאוד למקום שבו השאלה « האם זה נכון? » מתחילה להישמע כמעט חסרת רגישות.
המשך בפרק השני.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה, מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד ומורה להיסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בקשרים שבין מחשבת המקרא, פילוסופיה, היסטוריה, אתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש להפגיש בין מקורות יהודיים לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך תרבות של שאלה, אחריות והעברת ידע.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.