די לזהירות המילולית מול חוסר האחריות של מי שמתיימרים להנהיג בני אדם ולקבוע את גורלם!
האנטישמיות אינה מושג מופשט. בשנת 2025 תועדו בצרפת 1,320 תקריות אנטישמיות. מאחורי המספרים האלה מסתתרים ילדים שסופגים עלבונות, משפחות החיות בדאגה, מוסדות יהודיים הזקוקים לאבטחה וחייהם של בני אדם המתערערים.
ומה משיבים כמה מן הרבנים המציגים את עצמם כשומרי הקהילה? סיסמאות, ברכות והבטחות חסרות בסיס. הם דורשים אמון מוחלט, אך לעיתים מסרבים לשאול בפומבי את השאלה החשובה ביותר: כיצד נערכים לעתידן של המשפחות היהודיות, ובכלל זה לאפשרות המעשית לעלות לישראל?
אני אומר זאת ללא היסוס: העלייה לישראל היא חובה כלפי הזיכרון ההיסטורי שלנו, כלפי ההמשכיות היהודית וכלפי עתיד ילדינו.
לעלות לישראל פירושו לשוב למולדת, לשפה, לעם ולהיסטוריה שלנו. זוהי החלטה המחייבת הכנה, משאבים ושיקול דעת. היא אינה מתאימה באותה מידה לכל משפחה. אבל להשתיק את האפשרות הזאת, ללגלג עליה או לדחות אותה שוב ושוב באמצעות דברי הרגעה ריקים מתוכן — זו הפקרות.
שום מנהיג דתי אינו רשאי להתיימר להגן על קהילתו ובה בעת למנוע ממנה מידע ממשי על אפשרויות היציאה, הקליטה ובניית החיים מחדש בישראל.
ההיסטוריה כבר לימדה אותנו עד כמה מסוכנות הבטחות כאלה.
ב־16 בינואר 1944, בבודפשט, נשא רבי מרדכי רוקח מבילגוריי נאום פרידה לפני יציאתו עם אחיו, האדמו »ר רבי אהרן רוקח מבעלז, לארץ ישראל שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי.
בפני היהודים שנותרו בהונגריה הושמעו דברי הרגעה שהבטיחו להם מנוחה ושלווה, תוך הסתמכות על סמכותו הרוחנית של מנהיג שנחשב בעיני חסידיו לבעל ראייה מיוחדת.
ב־19 במרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. בין מאי ליולי גורשו כ־437 אלף יהודים, רובם לאושוויץ־בירקנאו.
ההבטחות המרגיעות התנפצו מול מציאות איומה.
צריך לומר זאת באופן הברור ביותר: הפושעים האחראים לשואה היו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם. שום דרשה רבנית אינה מפחיתה מאחריותם. איש גם אינו יכול לטעון שכל יהודי הונגריה היו מסוגלים להימלט.
אבל העובדות הללו אינן פוטרות מאחריות מנהיגים שהשמיעו הבטחות על עתיד שלא יכלו לדעת.
האדמו »ר ואחיו דאגו להצלתם האישית. הם פעלו להשגת קשרים, מסמכים ונתיבי מילוט. רצונם להינצל היה לגיטימי לחלוטין.
מה שמחייב חשבון נפש מוסרי הוא הפער הבלתי נסבל בין הזהירות המעשית שגילו כלפי עצמם לבין תחושת הביטחון שהעניקו למאמינים שנותרו חשופים לסכנה.
השרורייה חמורה עוד יותר כאשר הזיכרון הממסדי בוחר לשמר את הקטעים המחמיאים ולהעלים מן התודעה את הדברים המביכים.
גרסאות שונות של אותו נאום עברו שינויים, ויש לבדוק בדקדקנות מתי נערכו ומדוע.
אבל מדוע לחשוש מן המקורות המקוריים? אם רב טעה, יש להודות בכך! אם דבריו הובנו שלא כהלכה, יש להציג את המסמכים ולהוכיח זאת!
קדושה המיוחסת לאדם אינה מצדיקה שתיקה, עריכה מגמתית של מסמכים היסטוריים או איסור לשאול שאלות.
האמת שייכת גם לצאצאיהם של אלה שלא שרדו.
שורש הבעיה נמצא כבר בחינוך.
כאשר מלמדים ילד שוב ושוב שהצדיק רואה מה שאחרים אינם רואים, שתחושותיו גוברות על העובדות ושערעור על דבריו הוא חטא, אין מחנכים אותו רק לנאמנות. עלולים לחנך אותו לתלות מוחלטת בסמכות.
מה יעשה אותו ילד כשיהיה למבוגר וייאלץ להתמודד עם סכנה ממשית?
האם יאסוף מידע, יתייעץ עם אנשי מקצוע ויכין דרכי פעולה? או שמא ימתין עד שהרב יאמר את דברו?
קהילה שהתרגלה למסור את שיקול דעתה לאחרים עלולה לגלות מאוחר מדי את המחיר הנורא של ההרגל הזה.
גם האגדה על השם « פולין » מלמדת משהו על הסכנה שבהבטחות מנחמות.
לפי פרשנות סמלית עממית, השם פולין נקשר לרעיון של מקום שבו אפשר ללון ולמצוא מחסה, ואף לרמז « פה לן יה », כלומר מקום שבו שוכנת השכינה.
הסיפור הזה העניק ליהודים תחושת נחמה ותקווה בארץ הגלות.
אבל אגדה אינה תעודת ביטוח. היא אינה ערובה לביטחון ואינה יכולה להסביר את השואה.
כאשר סיפורי נחמה נלמדים ללא מחשבה ביקורתית, הם עלולים לטפח אמונה כוזבת בכך שארץ המגורים תישאר לעולם מקום בטוח.
שם של ארץ אינו מגן על איש. בתי כנסת, ישיבות, בתי ספר ובתי עלמין אינם מבטיחים שמחר לא תשתנה המציאות.
גם התורה עצמה מזהירה מפני מנהיגים המוליכים את העם שולל.
בספר במדבר, עשרת המרגלים מרפים את ידי העם ומונעים ממנו להתקדם אל ארץ ישראל. יהושע וכלב מתייצבים מולם ומערערים על מסקנותיהם.
הפחד שהשתלט על הציבור הוביל לאסון של דור שלם.
אין כאן השוואה היסטורית ישירה. במקרה אחד הפחד משתק, ובמקרה אחר תחושת ביטחון מלאכותית מרדימה את הציבור.
אבל בשני המקרים פועל מנגנון דומה: ניצול לרעה של סמכות.
אנשים שהופקדו על הנהגת הציבור מתיימרים לקבוע את עתידם של אחרים, בעוד שהמאמינים הם אלה שנושאים במחיר החלטותיהם.
וזה בדיוק מה שאני מטיח היום ברבנים שהפכו את עצמם לגורואים.
הם מעזים לדבר על ביטחון בלי להציג ניתוח מקצועי, על בריאות בלי מומחיות רפואית, ועל מציאות גיאופוליטית בלי להכיר את העובדות בשטח.
סביבתם הופכת תחושת בטן לנבואה, ברכה לתוכנית פעולה, וכל שאלה ביקורתית לחוצפה.
ככל שהם יודעים פחות, כך הם פוסקים בביטחון רב יותר. ככל שהמציאות מפריכה את דבריהם, כך הם מסתתרים מאחורי סודות ותירוצים שאין דרך לבחון.
זהו חוסר אחריות מוסרי חמור.
כאשר משפחה מבקשת תשובות על עתידה, אין להשיב לה בדברי הבל עטופים בחוכמה מדומה.
רבותיי הרבנים, היכן הכנסים שלכם העוסקים בסכנות האמיתיות?
היכן המומחים שאתם מזמינים? היכן המידע המגוון והמבוסס שאתם מציגים לציבור? היכן תוכניות הסיוע למשפחות השוקלות עלייה לישראל?
מה אתם מציעים למשפחות מעוטות יכולת, לקשישים, לילדים הלומדים בבתי הספר ולצעירים המבקשים ללמוד ולעבוד בישראל?
לא די להמליץ על תפילה.
צריך לסייע לאנשים לבדוק אפשרויות, להשוות נתונים, להתארגן, לקבל החלטות ולפעול.
וגם מי שבוחרים להישאר בצרפת זכאים להדרכה ביטחונית רצינית, אמינה ומעשית.
חדלו להעמיד פנים שהבקיאות שלכם בטקסטים דתיים מקנה לכם סמכות להכריע בכל תחומי החיים!
התנ »ך אינו מסתיים בחמשת חומשי התורה. הנביאים והכתובים מספרים אף הם את סיפורו של עם ישראל, את תולדות הגלות והשיבה לארץ ואת משמעותה של האחריות הלאומית.
הזיכרון ההיסטורי הזה אינו מעניק לשום רב זכות להפקיע מידי משפחה את חופש הבחירה שלה.
להפך! הוא מחייב אותו להבין את כובד האחריות הכרוכה בהחלטות הנוגעות לחייהם של בני אדם, ולכבד את חירותם לבחור בעצמם.
אני מסרב להפוך את קורבנות העבר לאשמים באסונם.
הם נאבקו, הסתתרו, הצילו אחרים וניסו לברוח למרות מכשולים עצומים.
האחריות שאני מטיל היא על אלה, בעבר ובהווה, שהופכים את הציות לתחליף לידיעה ואת הסמכות למחסה מפני ביקורת ודרישת דין וחשבון.
חוסר מעש אינו מעלה מוסרית אצל מי שמתיימר להנהיג.
שתיקה אינה חוכמה כאשר ציבור שלם דורש תשובות.
וזהירות אינה ברכה כאשר משמעותה היחידה היא להימנע מכל הכנה לקראת העתיד.
זוהי דרישתי:
שרבנים יפסיקו להבטיח דברים שאינם יודעים.
שיפתחו את הארכיונים, יציגו את העובדות ויישאו באחריות לדבריהם.
שיארגנו ללא דיחוי מערך מידע מקצועי, אמין ונגיש על עתידן של המשפחות היהודיות.
שהמאמינים יעזו לשאול, לחלוק, להתווכח ולהחליט בעצמם.
שהעלייה לישראל תוצג בגלוי, ללא מבוכה וללא התנצלות, כאפשרות מרכזית וחשובה המחייבת הכנה רצינית.
לעולם לא כהחלטה הנכפית מתוך פחד, ולעולם לא מתוך כניעה לרב המתנהג כגורו.
ילדינו זקוקים למנהיגים המסוגלים לחשוב ולפעול באחריות, לא לאנשים העסוקים בשמירה על יוקרתם ומעמדם.
הטעות של רבני בעלז היא מקרה היסטורי טרגי של כשל מוסרי חמור, הראוי לגינוי חד־משמעי: הם הרגיעו את אלה שנותרו חשופים לסכנה, אף שלא הייתה להם כל יכולת להבטיח את ביטחונם.
שיהיה ברור לכולם: קדושה המיוחסת לאדם לעולם אינה מבטלת את אחריותו האנושית!**
על המחבר
רוני אקריש הוא סופר, מסאי, מרצה ומורה בישראל, מייסד האוניברסיטה העממית החינמית « קפה דעת ». פרסם ספרים בעברית ובצרפתית, מלמד היסטוריוסופיה מקראית ועוסק בהגות העברית, בתנ »ך ובשאלות היסוד של החברה בת זמננו.
בכתיבתו ובהוראתו הוא פועל למען ריבונות ישראל, חשיבה ביקורתית ואחריות ציבורית, ונאבק בדוגמטיות, בבורות המתחזה לידיעה ובכל צורה של כניעה מחשבתית.