האפוריזם של רוני אקריש

תמונת מצב של חיינו כיום אינה רק מדאיגה אלא מטילה אימה!
יכולים אנו לשים לב עד כמה קשה לאנשים לשנות את הרגליהם, ממשיכים הם, להתנהג בחוסר מודעות, להתנהל באדישות אובדנית.
הם אינם מסוגלים או רוצים, באופן אישי, להתבונן במצב ולקחת על עצמם לא רק אחריות פרסונלית אלא אחריות קולקטיבית.
הרגשתם המוטעית והתרשמותם המעוותת מוליכות אותם שולל מצד אחד ושבי אחרי הדרמה מצד שני, כי לדעתם המגפה תעבור כמו סופת רעמים.
אנו מתמודדים בנוסף עם מציאות בלתי נראית של המחלה, אחד המניעים המרכזיים של עבודתנו אמור להיות המאבק כנגד הפשטת המגפה שמסיחה את הדעת מהאנוש הפשטני.
אצל פלוני אלמוני, כל עוד אינו רואה אותה, היא אינה ממש קיימת ובדמיונו הפורה אומר לעצמו שזה קורה רק לאחרים.
כמו כן, היום נצטרך להציג יותר תמונות של אנשים חולים המתקשים בנשימתם ואפילו מתים בבתי חולים, בבתיהם וברחובותינו.
סוף כל סוף אנשים באמת יבינו שתפילותיהם ההתאבדותיות נשמעו היטב ונענות ברצון למען דמוגרפיה שוויונית יותר בארץ ובעולם.
מדובר גם על עצם הניהול של המגיפה על ידי ממשלה כושלת שאנו מוקיעים לעת עתה, מערכת מדינית הלוקה בחוסר החלטות, החלטיות, משילות וריבונות על הנעשה. מסיבות עיתונאיות המאכילות את הציבור בביטחון וסיפוק עצמי מוגזם ומיותר כי ברצונם להימנע מהתקפי פניקה ולשמור על מציאות רגילה כאילו הכול תחת שליטה.
האמת שונה לגמרי, אנחנו עומדים, בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, מול שלטון אוטוקרטי של אדם אחד ומצד שני מול אנרכיה פוליטית ועממית.
האיום חי וקיים, הוא עורב לנו בפתחנו!