שיר השירים הוא בראש ובראשונה שיר אהבה. מן העובדה הפשוטה הזאת צריך להתחיל, לא כדי לצמצם את היצירה, אלא כדי להשיב לה את עוצמתה הראשונית. לפני הפרשנים ולפני האלגוריות, לפני שהמסורת ראתה בו את אהבת האל לישראל, יש בו אישה וגבר. שני קולות המחפשים זה את זה, חושקים זה בזה ומשיבים זה לזה. שתי נוכחויות המתקרבות זו אל זו מבלי לבטל לעולם את המרחק המפריד ביניהן.
מדוע ביקשנו פעמים רבות כל כך לכסות על המובן מאליו הזה? מדוע הפכנו את הטקסט לרוחני עד שכמעט העלמנו את הבשר שממנו הוא עשוי? כאילו האהבה האנושית חושנית מדי, שברירית מדי, מכדי למצוא את מקומה במרחב המקודש. כאילו הגוף זקוק להצדקה מצד הנשמה, התשוקה זקוקה למחילה באמצעות המטפורה, והנשיקה חייבת לקבל את הכשרתה מאמת עליונה ממנה.
אולם שיר השירים אינו מבקש מחילה.
הוא נפתח במילים מטלטלות: ״יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ״. לא הגבר הוא המדבר ראשון, אלא האישה. היא אינה מסתפקת בכך שיביטו בה או יבחרו בה. היא חושקת. היא מעניקה לתשוקתה מילים. היא הופכת לנושא של דיבורה שלה.
החירות הנשית הזאת היא אחד מחידושיו הגדולים של הטקסט. האהובה קמה בלילה, עוברת ברחובות העיר, שואלת את השומרים ומחפשת את האיש שאהבה נפשה. היא אינה תפאורה ואינה פרס. היא תודעה, תנועה ורצון.
על כן שיר השירים הוא גם שיר על החירות.
אהבה אמיתית אינה יכולה להיוולד במקום שבו האחד מצווה והאחר נמחק. היא אינה יכולה להתקיים לאורך זמן בתוך השפלה, שליטה או פחד. היא מחייבת שני בני אדם המסוגלים לומר ״אני״, כדי שיוכל להיוולד ביניהם ״אנחנו״ מבלי למחוק אותם. כאן מצוי הקושי הגדול של הקשר האוהב: להתאחד מבלי להיבלע, להשתייך זה לזה מבלי להיות רכוש זה של זה, להתקרב מבלי לספח את האחר אל תוך עצמנו.
״דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ״. משפט זה עשוי להישמע כשפת בעלות, אך למעשה הוא מבטא הדדיות. איש מהם אינו הופך לחפץ בידיו של האחר. כל אחד מעניק ומקבל. כל אחד נשאר עצמו בתוך הקשר.
לאהוב אין פירושו לספוג את האחר אל תוך עולמנו. פירושו להכיר בכך שהוא קיים מחוץ לנו, עם עברו, פצעיו ושתיקותיו. האחר תמיד גדול מן הדמות שאנו יוצרים עליו בדמיוננו.
שיר השירים אינו מציג אהבה שקטה, בטוחה ומובטחת לעד. האוהבים מחפשים זה את זה, מחמיצים זה את זה, קוראים זה לזה ונפגשים מחדש. האהבה מופיעה בו פחות כרכוש שנרכש ויותר כמסע חיפוש שיש להתחיל בו שוב ושוב.
לאהוב פירושו לאפשר את אפשרות האובדן.
״כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה״, מכריז השיר. הוא אינו אומר בפשטות שהאהבה מנצחת את המוות. הוא מציב זו מול זה שתי עוצמות שאינן ניתנות לביטול. המוות מפריד, קורע והורס. האהבה מחברת, מולידה וזוכרת.
משום כך חוזר שיר השירים ואומר: ״מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ״. ראוי להרהר במשפט זה דווקא בתקופה המבקשת להאיץ הכול: את המפגש, את התשוקה, את הקרבה, את הפרידה ואת השכחה. האחר עלול להפוך למוצר שניתן להחליפו ברגע שאינו עונה עוד על הקריטריונים שלנו.
אבל לאהבה יש זמן משלה. היא מכירה היסוס, שתיקה, המתנה והבשלה. אי אפשר לייצר אותה ואי אפשר לתכנת אותה. כל מפגש אמיתי מחייב אותנו להסכים לכך שלא נשלוט בכול.
ט״ו באב חוגג בדיוק את האפשרות הזאת של המפגש.
המסורת מספרת שבנות ירושלים היו יוצאות בבגדי לבן ורוקדות בכרמים. הבגדים היו שאולים, כדי שהעושר לא יבדיל בין אחת לרעותה. פרט זה הוא מהותי. המפגש נועד להשתחרר, ככל האפשר, משליטת המעמד, הרכוש והיוקרה.
חג זה חל זמן קצר אחרי תשעה באב, יום האבל והחורבן. הסמיכות הזאת אינה מקרית. היא מלמדת שהקיום היהודי אינו רשאי להישאר כלוא בתוך החורבן. הוא מתאבל, אך בונה מחדש. הוא זוכר את השנאה, אך מסרב להעניק לה את המילה האחרונה.
לא בשם אהבה תמימה המכחישה את הרע או מבטלת את הצדק. לאהוב אין פירושו לקבל הכול. סליחה ללא אמת עלולה להפוך לשקר. שלום ללא אחריות עלול להפוך לכניעה. אך שום בניין מחודש אינו אפשרי אם זיכרון החורבן מוליד רק חורבן נוסף.
אנו חיים בעולם רווי טינה והשפלה. קבוצות מחזקות את זהותן באמצעות סימון אויביהן. גם הפוליטיקה משגשגת לעיתים קרובות מדי על פחד, כעס ופיצול. בעולם כזה, חגיגת האהבה עלולה להיראות רגשנית או שולית.
ההפך הוא הנכון.
האהבה היא כוח של התנגדות. היא מסרבת לצמצם את האדם למחנה שלו, לעברו, לחטאיו או לתועלת שהוא מביא. היא קובעת שפנים אנושיות יחידות יקרות יותר מכל ההפשטות שבאמצעותן אנו ממיינים בני אדם.
שיר השירים נותר אפוא טקסט חתרני מעיקרו. בלב התנ״ך הוא מציב לא חוק, לא מלחמה ולא כיבוש, אלא שיר. שיר שבו הגוף אינו מקולל ואינו נבזה. שיר שבו האישה מדברת בחירות החוצה את הדורות. שיר שבו האהבה האנושית נושאת כבוד עמוק דיו כדי להפוך אחר כך לשפת האהבה האלוהית.
אין צורך אפוא להעמיד את הקריאה האנושית מול הקריאה הרוחנית. האחת יכולה להוביל אל האחרת. אם אהבת האוהבים נעשית לדימוי הברית שבין אלוהים לישראל, הרי זה משום שלתשוקה האנושית כבר יש עומק משלה.
בכל מפגש אמיתי מצויה מידה של התעלות. כאשר אני מכיר בכך שהאחר אינו שייך לי, שהוא נשאר חירות ומסתורין, אני יוצא מכלאו של האני שלי.
לרגל ט״ו באב, הקריאה המחודשת בשיר השירים משיבה לאהבה את מלוא כובדה. לא רגשנות קלה, אלא חוויה התובעת את האדם כולו.
האהבה אינה מבטלת את הבדידות; היא פותחת אותה לנוכחות.
היא אינה עוצרת את הזמן; היא מעניקה לו עומק.
היא אינה מגינה עלינו מפני השבריריות; היא מלמדת אותנו לחלוק אותה.
היא אינה מבטלת את המוות; היא מעמידה מולו נאמנות, זיכרון והמשכיות.
זו הסיבה ששיר השירים הוא בראש ובראשונה שיר אהבה. הוא אינו מגדיר את האהבה. הוא מעמיד אותנו מול חידתה.
כי את האהבה אי אפשר להוכיח.
פוגשים אותה.
מסתכנים בה.
ומעניקים אותה.
רוני אקריש הוא מסאי המונע בידי התשוקות הגדולות של הקיום העברי: הזיכרון, האהבה, ההעברה מדור לדור, המרד והתקווה. כתיבתו, האינטימית והפילוסופית כאחת, מבקשת לבחון את פצעי ההווה לאורם של הטקסטים העתיקים. אין הוא מבקש לכפות ודאויות, אלא לפרק את המובן מאליו, כדי לפתוח דרך אל מחשבה צלולה יותר, אנושית יותר וראויה יותר לחיים.