הדמוקרטיה חווה נפילה כה דרמטית מבחינת ייצוג, תכנון ואחריות, עד שהיא הופכת למה שהיוונים הגדירו כ »קקיסטוקרטיה ». זו ממשלה של האנשים הגרועים, הגרועים ביותר או הכי בינוניים. הוא מתנגד לאריסטוקרטיה, שהוא השלטון בידי הטובים ביותר. מונח זה, שמשתמשים בו מעט, משמש במשמעות פוגענית מאוד כדי לציין ממשלה, מעצמה או ארגון הנחשבים מורכבים מאנשים חסרי יכולת במיוחד. המשורר האמריקני ג’יימס ראסל לוול השתמש במונח בשנת 1876, במכתבו לג’ואל בנטון, בכותבו: « מה שממלא אותי בספק ובפחד הוא השפלה של הטון המוסרי. האם זה או לא תוצאה של דמוקרטיה? האם שלנו היא ‘ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם’, או האם קקיסטוקרטיה, לטובת נבלים במחיר של שוטים? »
הטוטליטריות, לעומת זאת, יצרה מדינות נוכלות, וכתוצאה מכך גילינו את « אוכלוקרטיה ». זוהי צורת ממשל שבה ההמון, האוכלוסייה העממית, מחזיקים בכל הסמכויות וכופים את כל רצונותיהם. למילה יש קונוטציה מזלזלת המציינת את שלטון הבינוניות, הוולגריות, המלווה בפירוק של החוק ומונהגים המחוללים כאוס פוליטי ומאבק בין יחידים. היא מתנגדת לשלטונה של הפוליטיקה המאופיינת בקיומה של המדינה והחוק המאפשר לאנשים לחיות יחד. ישנם מקרים היסטוריים בהם ההמון כפה את רצונו על הממשל, אם באופן ספונטני, או לעיתים עקב תמרונים של המנהיגים מאחורי הקלעים. כך, למשל, ההמון הפריזאי בשלבים מסוימים של המהפכה הצרפתית, ההמון המוסקבאי שהביא לכישלון הפיכת ינאייב ב-1991, או ההמון המצרי במהלך האביב הערבי, אך המדובר לרוב בשלבי מעבר בין סוגים שונים של שלטון. אין דוגמאות מודרניות לשלטון אוכלוקרטי טהור במובן אליו התכוונו אפלטון ופוליביוס.
שיטת הממשל בישראל ריכוזית ביותר. הגורמים התורמים כוללים את השיטה היחסית הלאומית ואת ההונאות בתוך רשימות המפלגות עצמן, שבהן כל אחת מציעה רשימה לאומית של מועמדים שאינה ניתנת לשינוי על ידי העם הריבוני. אין גמישות או חלוקה למחוזות, אין אזורי בחירה קיימים ולכן אין ייצוג. זה מביא להעדפה של פוליטיקה מפלגתית על פני קולות אזוריים ואינטרסים מקומיים. יש חוסר קשר מוחלט בין הבוחרים לנציגיהם: לחברי הכנסת אין מחויבות, למשל, לקנטון מסוים, אלא פשוט לכמה מאות תומכים הפזורים ברחבי הארץ. עבור מבקרי השיטה המיושנת, השקרנית והמטעה הזו, הדבר כמעט שולל כל מחויבות אישית של חברי פרלמנט כלפי בוחריהם.
- הכנסת אזורי בחירה יכולה לחזק את הסניפים המקומיים של המפלגות וליצור קשר בין הבוחרים לנציגיהם מבלי לפגוע בעקרון הייצוג היחסי.
- תת הייצוג של הפריפריה: העובדה שכל חברי הכנסת נבחרים ברשימות מפלגתיות ארציות מונעת מהפריפריה הגיאוגרפית ייצוג הוגן.
- תוצאות: האינטרסים שלה אינם נשמעים בצורה הוגנת ותושביה אינם מרגישים קשורים לנעשה ברמה הלאומית. עריכת רשימות המועמדים הנבחרים, לאחר בחירות מקדימות, נמכרת בהשתתפות ממוצעת ולרוב מיעוט של מנויים נאמנים ומחזיקי כרטיס המפלגה – « קמאראד ».
המקומות יקרים, צריך הרבה כסף, משתפי פעולה, תמיכה, מניפולציות בתוך הקסטה. המפלגה גם שומרת על כמה כיסאות מאוד קונקרטיות למיעוטים: פנים נשיות, יהודי אתיופיה, קצין דרוזי לשעבר וכו’… לפני כמה שנים, קולות עממיים ייסרו את « הפנים הלבנות », האדונים הבלתי מעורערים והבלתי ניתנים לערעור של ישראל המודרנית, ואילצו אותם להכניס את היהודים הספרדים והמזרחיים למעגל הפוליטי. המפלגה אוהבת במיוחד את לוחמינו לשעבר בדימוס, אנחנו מעריצים את המדים, אנחנו מלטפים אותם בעניין ואומרים להם שלאחר שהובילו את הכוחות לחזית, הם לא יתקשו להוביל את ישראל לניצחון. למעשה, הם היו, לרוב, האדריכלים של התבוסות הגדולות ביותר של ישראל, הרשימה תהיה ארוכה מכדי לפרט כאן. הרבה יותר למרבה הצער, בעתיד הקרוב, כתוצאה מאובדן הריבונות והתפוררות הממשל במשך זמן רב מאוד! לכן די ברור שאנו עדים לשחיקת האמון בנבחרים. נאמנותם של המיוצגים לחברי הכנסת בפרט ולמוסדות הממשל בכלל מתמוטטת בהתמדה בעשורים האחרונים.
חלק ניכר מהבלאי הזה נובע מהעובדה שחברי הכנסת אינם מונעים בשום צורה על ידי חיבור חזק ורגשי לדאגות ולרצונות של האנשים שהם אמורים לייצג ואינם חשים אחריות בשום צורה שהיא לפרט.
אימוץ שיטת המחוזות בבחירות עשוי לעזור ללבות מחדש את הקשרים הללו, שנחלשו עם השנים. בעשורים הראשונים שלאחר העצמאות, רשמה ישראל אחוזי הצבעה גבוהים מאוד בבחירות הכלליות. מאז תחילת המאה החדשה שלנו נרשמה ירידה משמעותית, בוודאי בעקבות בחירות תכופות ללא תוצאות משכנעות. שיעור ההצבעה עשוי לעלות אם האזרחים ירגישו שלמעורבותם הפוליטית, ברמת המקומית והמחוזית, יש השפעה ישירה ברמה הלאומית.
יש יותר מדי מפלגות פוליטיות בישראל, זאת עובדה מצערת. אימוץ שיטת הבחירה כמקומית ואזורית והקמת אחוזי חסימה מתאימים, אמורים לצמצם את מספר המפלגות ובכך לשפר את יציבות השלטון והמערכת הפוליטית. כאשר מנגנוני הייצוג הפוליטי אינם מסוגלים לייצג את העם כיחידה, כאשר תהליך
זה אינו אומר עוד ריבונות עממית, כאשר השוויון הפוליטי נבגד, כאשר קיים פער משמעותי בין המערכת הפוליטית להבטחה הדמוקרטית, אנו נעמדים בפני משבר של הייצוגיות. הבה ננסה להבין זאת כתרגום של שיקום הריבונות העממית למעשי ממשל וחוקים. מעשה שחזור זה אינו מראה פשוטה, אך
ניתן לומר באופן מסוים שמאחר שאין עם א-פוליטי, פעולת הייצוג מחייב גם את המייצג וגם את המיוצג (העם). כמו במדינות רבות אחרות, ישראל עומדת היום בפני משבר של הדמוקרטיה שלה. ההתפתחות של משבר הייצוג בישראל מעוררת עניין במיוחד משתי סיבות: ראשית, מהירות השינויים ששיבשו את החברה שבה, כאמור לעיל, מפלגות היו חיוניות לא רק לארגון החברתי ולמערכת הפוליטית, אלא גם לזהויות קולקטיביות ואינדיווידואליות. כיום אנו ניצבים בפני חברה שבה מפלגות איבדו את אמון האזרחים ונחשבות למוסדות שבוגדים ברצון העם.
שנית, בשל העובדה שהתפתח משבר הייצוגיות למרות העובדה שלמדינה זו יש מערכת פוליטית פרלמנטרית שנבחרה באופן יחסי ואחוז חסימה נמוך יחסית, תנאים המציעים מגוון רחב של אפשרויות מדיניות הצפויים לשקף טוב יותר את צרכים ואינטרסים של אזרחים וקבוצות חברתיות שונות.
כאשר דנים במשבר הנוכחי בישראל, יש לציין כי אין לפרש נזק זה כתוצאה מאובדן עניין בפוליטיקה או אדישות לגורל הקהילה הפוליטית. להיפך, הן ברמה הבינלאומית והן ברמה הלאומית, הישראלים עדיין מתעניינים מאוד בנושא. אך לאחר שחוסנו מידי ההיסטוריה והגיעו לבגרות לאומית, בני למעלה מ-70, העם מצפה שישמעו אותו, שיבינו אותו ויקלו עליו לנוכח הנושאים הקרדינליים של חיי היומיום שלו. שכר, פנסיה, כוח הקנייה, צדק חברתי לכולם, גישה משותפת ללימודים, תרבות ופנאי עבור כולם.
ישראל למען עולם קסום, סבבה, אפשרי כהנגדה לאמרתו של מקס ובר!