תשעה באב נעשה, במשך קרוב לאלפיים שנה, למועד הגדול של הקינה היהודית. אנו יושבים על הארץ, קוראים את מגילת איכה, מזכירים את ירמיהו, את החומות שקרסו, את האבנים שנחרכו, את הריבונות שאבדה ואת הגלויות שבאו בעקבותיה. אנו משחזרים את תנועותיו של עם שנשללה ממנו העוצמה המדינית, שלא היה עוד מסוגל לפעול בתוך ההיסטוריה, ונאלץ למצוא בזיכרון, בתפילה ובטקס את האמצעים שלא להיעלם בתוכה.
אבל שוב איננו מצויים באותו מצב. שבנו אל ארצנו. אנו מדברים שוב עברית. יש לנו מדינה, צבא, מוסדות, טריטוריה ויכולת הכרעה. איננו עוד רק מושאים של ההיסטוריה שכתבו אחרים. שבנו להיות, לפחות בעיקרון, נושאיה של הווייתנו ההיסטורית. משום כך, להמשיך ולקיים את תשעה באב כאילו דבר לא השתנה, פירושו להפוך נאמנות עתיקה לאינרציה מודרנית.
השאלה איננה אם למחוק את הזיכרון. השאלה היא מה אנו עושים בו. זיכרון שאינו משנה את התודעה נעשה הרגל. אבל שאינו משנה את דרך החיים נעשה מופע חוזר. מסורת שאינה עוד מחייבת אותנו לחשוב עלולה להפוך למקלט מפני המחשבה.
לכן יש לשוב אל הסיבות העמוקות של האסון הראשון. הבית הראשון לא חרב מפני שבני יהודה הזניחו הוראות דקות שדורות מאוחרים יותר ינסחו ויקודדו לפרטי פרטים. הוא לא חרב מפני טעות בכמות מאכל, מפני ספק בכשרותו של כלי או מפני חריגה מדקדוק הלכתי שצורתו המאוחרת עדיין לא הייתה קיימת. לשונם של הנביאים אחרת לחלוטין.
הנביאים מדברים על דם שנשפך, על משפט שהוטה, על שחיתותם של בעלי הכוח, על ניצול החלשים, על שקר שהפך לשיטה, על דיכוי העני, על השפלת הגר ועל אלימות כלפי חפים מפשע. הם מאשימים חברה שנעשתה בלתי ראויה למגורי אדם. הם אינם טוענים שהעם היה חסר דת. הם טוענים שהוא השתמש בדת כדי להסתיר את התפוררותו המוסרית.
המקדש כבר חרב כאשר הצדק נעלם. הוא כבר מחולל כאשר האדם הופך את זולתו לחפץ, כאשר הוא משתמש בכוחו כדי להשיג את מה שהדין היה צריך לאסור עליו, כאשר הוא מקריב את החלשים למען שלוותם של החזקים. הקירות יכולים עדיין לעמוד, הקורבנות יכולים להיות מוקרבים, הכוהנים יכולים להמשיך בעבודתם וההמונים יכולים למלא את העזרות, אך אם העיר חדלה להגן על כבוד האדם, המקדש איננו אלא חזית.
אולי זו תורתו הגדולה ביותר של הבית הראשון: שום מבנה מקודש אינו מסוגל להציל חברה שחדלה להכיר בקדושתו של האדם.
גם את האלילות יש להבין מחדש. קל מדי לצמצם אותה להשתחוויה לפסלים מעץ ומאבן, כאילו האדם המודרני, שנפטר מן הצלמיות העתיקות, איבד את יכולתו לעבוד עבודה זרה. אבל האלילות מתחילה כאשר האדם מעריץ את מה שאיננו. היא נולדת כאשר הוא שואל לעצמו את פניו של האחר, כאשר הוא מסכים להיות מוגדר על פי אמות מידה זרות של כוח, יוקרה, הצלחה או הכרה.
בעבור העברי, האלילות היא גם סירוב לזהותו ההיסטורית. היא בריחה מן הייעוד המיוחד לו. היא הרצון להידמות לכל העמים האחרים מבלי לשאול לעולם מה תובעת ממנו ההיסטוריה הייחודית שלו. היא הערצת דמות זרה של העצמי, במקום ההיענות לקול הפנימי.
אברהם אינו בראש ובראשונה מייסדה של מערכת טקסית. הוא האדם שעוזב, שנפרד, שיוצא לדרך מפני ששמע קריאה. משה אינו רק מוסר חוק. הוא האדם המשיב לקריאה ומקבל עליו לעמוד מול פרעה, מול העם ומול הבלתי נודע. העברי הוא מי שעובר. הוא אינו מקבל את זהותו כרכוש שקט ונוח. עליו לעצב אותה מתוך אחריות.
להיות עברי אין פירושו רק לבצע מעשים שהועברו מדור לדור. פירושו להיות מסוגל להשיב: הנני. הנני מול עמי, מול הצדק, מול העני, מול הגר, מול הארץ, מול השלטון ומול הדורות הבאים. הנני לא כאדם המשוכנע בחפותו, אלא כמי שמוכן לעמוד לשאלה.
כאשר האחריות הזאת נעלמת, הטקס עלול להפוך לתחליף. מרבים בסמלי נאמנות מפני שכבר אין יודעים להשיב לדרישותיה של הנאמנות. מקדשים את הפרטים מפני שהעיקר נעשה מסוכן מדי. שולטים במחוות האישיות, אך מפקירים את המבנים הציבוריים לעוול, לשחיתות, לאלימות ולבוז.
חברה יכולה אז להקפיד מאוד במעשה ולהיכשל כישלון עמוק באנושיותה. היא יכולה להתלהב מכשרותו של המזון ולהישאר אדישה לרעב. היא יכולה לפקח על גופם של בני אדם ולסרב להגן על קורבנות. היא יכולה להכריז על קדושת המשפחה ולכסות על פגיעות בתוכה. היא יכולה להזכיר את אלוהים ובאותה שעה להשפיל את האדם.
זוהי בדיוק הסתירה שעליה מדבר עידן הבית הראשון. לא היעדר הפולחן הוא המביא את החורבן, אלא הקרע שבין הפולחן לבין הצדק. הטקס נמשך, אך אין לו עוד שום תוצאה בחיים המשותפים. האדם בא להתפלל במקדש, ואחר כך שב אל האלימות, אל השקר, אל הניצול ואל האדישות. הוא מדמה לעצמו שהטקס יכפר על היעדר המידה הטובה.
אבל שום תפילה אינה מפצה על הידרדרותה המוסרית של חברה. שום צום אינו תחליף לצדק. שום קורבן אינו יכול לבוא במקום אחריות. הדת נעשית מסוכנת במיוחד כאשר היא מאפשרת לאדם להאמין שהוא נאמן בלי לשנות את התנהגותו.
אל האלילות מצטרפים הפשעים הפוגעים בשלמותו של האדם: הרצח, האלימות המינית, גילוי העריות, ניצול הילד וכל צורות השליטה שבהן גופו של האחר נעשה שטח הפקר. אין אלו רק עבירות פרטיות. הן מבטאות עולם שהגבול נעלם ממנו.
הגבול הוא יסודה של כל ציוויליזציה. האדם נעשה אנושי כאשר הוא מבין שלא כל מה שביכולתו לעשות גם מותר לו לעשות. כוח חסר גבול מחריב תחילה את החלש, אחר כך את מי שמפעיל אותו, ולבסוף את העיר המאפשרת אותו. קהילה המעדיפה את תדמיתה על פני האמת, את כבודה על פני ההגנה על הקורבן ואת השתיקה על פני הצדק, מכינה את קריסתה מבפנים.
הבית הראשון מלמד אפוא שאין להפריד בין הקודש לבין הפוליטי, החברתי והמוסרי. אומה אינה נעשית קדושה מפני שהיא מרבה בטקסים. היא נעשית ראויה כאשר היא מגבילה את הכוח, מגינה על החלש, מסרבת להתרגל לדם הנשפך ואינה מניחה להפוך את האדם לסחורה, לכלי או לטרף.
זה היה צריך להיות לבו של תשעה באב. אלא שלעתים קרובות החלפנו את השאלה בחזרה על הידוע. אנו בוכים על חורבן האבנים, אך איננו תמיד בוחנים את המעשים שגזרו את דינן. אנו מציינים את האסון כאילו בא כולו מבחוץ, כאילו האויב לבדו חולל אותו, בעוד שהנביאים כבר הצביעו על החורבן הפנימי.
ציוויליזציה אינה נופלת רק תחת מכותיהם של תוקפיה. היא נופלת כאשר היא חדלה להאמין בעקרונותיה, כאשר אינה יודעת עוד להבחין בין עיקר לטפל, כאשר היא מעדיפה ציות על פני מידה טובה ואת מראית העין של הסדר על פני מציאות הצדק.
תשעה באב צריך אפוא להפוך ליום דין שאנו מעמידים בו את עצמנו. לא משפט שנועד לייצר אשמה, אלא בחינה שבכוחה לפתוח דרך לפעולה. היכן עדיין נשפך דם? היכן החוק מסולף? היכן החלשים ננטשים? היכן הכוח הפוליטי, הכלכלי, הדתי או החברתי מסרב להכיר בגבולותיו? היכן החלפנו את האחריות בטקס?
רק שאלות כאלה ישיבו למסורת את חיותה. כי הזיכרון חי רק כאשר הוא מערער את ההווה. ירמיהו איננו קול עתיק שאנו מזמנים כדי לבכות עולם שנעלם. הוא האדם המסרב לאפשר לעם להפוך את המקדש לפוליסת ביטוח מפני תוצאות עוולותיו.
אין כל ערך בישיבה על הארץ אם איננו יודעים מדוע נפלו החומות. אין כל עומק בצום אם רעב של יום אחד אינו מלמד אותנו דבר על הרעב לצדק. אין כל נאמנות בבכי על המקדש אם אנו ממשיכים להחריב את האדם.
תשעה באב הראשון איננו אפוא סיפורן של אבנים שעלו באש. הוא סיפורה של חברה שחדלה להיות ראויה למה שטענה כי הוא קדוש.
וזו עדיין שאלתו היסודית: איזה מקדש אנו מבקשים להגן עליו, אם איננו יודעים עוד איזה אדם אנו מבקשים להיות?
על המחבר
רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומורה למחשבת המקרא, החי בישראל. כתיבתו משלבת פילוסופיה, מחשבה עברית, ביקורת תרבותית ועיון במקורות, תוך עיסוק בשאלות של אחריות, ריבונות, מוסר וזהות לאומית. הוא מייסד האוניברסיטה העממית החינמית ופועל להנגשת הפילוסופיה והמחשבה העברית לקהל הרחב.
© 2026 רוני אקריש. כל הזכויות שמורות.