האפוריזם של רוני אקריש

מאז שחר הזמן האנושות מוחזקת, בכוונה, במצב של אדישות רוחנית, באינרציה של האינטליגנציה. אותה עצלות מחשבתית גולשת במדרון החיקוי, לאמונה בה המושג הוא אחד ויחיד. היא בוגדת במהות קיומו של האדם, היא תומכת בחוסר האומץ, של כל בגיר, להשתמש בתבונתו.
מצד שני, התנהגויות כנועות אלה מסבירות את הקלות בה, בכל התחומים, אדוני המחשבה הדתית או לא, מצליחים לשמר את אחיזתם ההגמונית. באופן מוחשי: אין כל צורך לחשוב בעצמי, אני יכול להפעיל מערכת של עתק / הדבק כדי להראות טוב במראת האמונה שלי. אין צורך להטיל ספק בעצמיותי, בענייני מוסר ודעות מגוונות, די לעקוב אחר הסמכות הדתית הכול-יודעת והכול-יכולה. הקיום האנושי הופך לעדר צייתן ואחיד, חסר משמעות, הנגרר מרצונו, עם חיוך על שפתיו, אל בתי המטבחיים של כל מחשבה ביקורתית. משותק מפחד הבדידות, לא העזת לזכך את דרכך ולהתהלך לקראת אוטונומיה מלאה.
אף על פי כן, תמיד יתאפשר לאדם להתעשת, להבין, לשמוע מן האחר ולהכיר את הלא נודע. יהיה לכך רק תנאי אחד: הרצון לחרות כדי לזהות, להתמצא ולדעת. מספר בני אדם עמדו נגד משטר טוטליטרי, שלטון המחשבה היחידאית. הם אלה שמצילים את הכנועים מן העול, שגואלים את המצפון האנושי, משקמים את דמותם ומעניקים להם את אותות האצולה. כך האדם יחזיר לעצמו את הערכתו העצמית, את כבוד החשיבה העצמאית.
זהו בעצם תפקידו המכובד והרציני של המורה, של הרב, עליו ללמד את הקריאות הרבות, את הכתובים השונים, את הרוח החופשי והחד. אם האדם לא יממש את האינטליגנציה שלו עד תום, הוא יישאר חסר משמעות, מושא ההיסטוריה שלו ולעולם לא יגיע לבגרותו. מצב רעוע זה יצור ללא ספק חוסר יכולת מוחלטת להשתמש בחשיבה עצמאית ללא סמכות של צד שלישי סועדת. המורה הוראה תומך בפיתוח השיח לזמן מה, אך עליו להיפרד ממנו, ביום מן הימים, ברגע התבגרותו של העץ. קיימת חובה מוסרית לבטוח שהאדם ייצא מכניעתו וישיב לעצמו את ריבונותו למחשבה ביקורתית.