כן, אני טוען שאנו עדים לסטייה מדאיגה בקרב חלק מן הנוער בן זמננו. לא מפני שהצעירים של היום רעים מטבעם יותר מן הצעירים של אתמול, אלא מפני שהם גדלים לעיתים קרובות מדי בעולם שאינו מעביר להם די שפה, תרבות, גבולות, זיכרון ואחריות. הנוער הזה אינו נעשה אלים רק משום שהוא מופקר לרחוב, לכנופיות, לרשתות החברתיות או לדחפים של הרגע. הוא נעשה כזה לעיתים מפני שעולם המבוגרים חדל להעניק לו את הכלים הפנימיים המאפשרים להפוך כעס לדיבור, תסכול למאמץ, רגש למחשבה, אנרגיה לבנייה.
אני טוען זאת תוך הימנעות משתי מלכודות: האחת, אידיאליזציה של הדורות הקודמים; השנייה, הרשעה גורפת של כל הנוער. אינני מבקש נוסטלגיה קלה, וגם לא כתב אישום קולקטיבי. עדיין קיימת צעירות נפלאה, חרוצה, מודאגת, צלולה, נדיבה; צעירות המחפשת, המפקפקת, המבקשת להבין, המסרבת לעיתים לרעש העולם כדי לנסות להיבנות בכבוד.
אך אינני יכול לעצום עיניים מול תופעה נראית לעין: חלק מן הנוער נעשה גס יותר, תגובתי יותר, עני יותר בשפה, תלוי יותר בדימוי, משועבד יותר למיידיות, וחסר יותר היררכיה אינטלקטואלית, מוסרית ותרבותית. אני רואה צעירים העונים לפני שהקשיבו, שופטים לפני שהבינו, מרשיעים לפני שלמדו, ולעיתים מכים במקום שבו אינם יודעים עוד לדבר. מה שמדאיג אותי איננו רק אלימות המעשים, אלא ההידלדלות הפנימית הקודמת להם.
המקור הראשון לאלימות זו הוא קריסת ההעברה. חברה שאינה מעבירה עוד אינה מייצרת בני אדם חופשיים, אלא בני אדם צפים. להעביר אין פירושו לכפות עבר מת; פירושו להעניק לילד שפה, זיכרון, עמוד שדרה, אפשרות להתמקם בתוך הזמן. והנה, רבים מן הצעירים נדמים כיום כמי שבאו לעולם כאילו דבר לא קדם להם. הם מכירים מותגים, סדרות, סיסמאות, דימויים ושברי שיח, אך אינם מכירים דיים את היצירות הגדולות, הכאבים הגדולים, התביעות הגדולות והשאלות הגדולות שעיצבו את האנושות. יש להם דעות לפני שיש להם ידיעות, תגובות לפני שיש להם נימוקים.
גם בית הספר איבד חלק מהודו. הוא היה אמור להיות המקום שבו הילד יוצא מסביבתו המיידית, ממשפחתו, משכונתו, ממסכו וממצב רוחו, כדי לפגוש דבר גדול ממנו. הוא היה אמור ללמד אותו לקרוא, לכתוב, לחשוב, להשוות, לפקפק, להתפעל. הוא היה אמור ללמד אותו שאין חירות ללא משמעת הרוח. לעיתים קרובות מדי הוא הפך למקום של ניהול, הסתגלות, הרגעה חברתית, ולעיתים אף ויתור. מדברים בו הרבה על פדגוגיה, אך לא תמיד די על ידע. חוששים לדרוש, לתקן, לדרג, כאילו כל דרישה היא כבר אלימות. אני סבור, להפך, שהיעדר דרישה הוא אחת האלימויות הערמומיות ביותר שאפשר להפעיל כלפי ילד.
כאן באים הפילוסופים לעזרתנו. אפלטון ידע שעיר המוותרת על החינוך מוותרת על נשמתה. ב״המדינה״ הוא אינו מפריד בין עיצוב היחיד לבין צדקת העיר: חברה מבולבלת מייצרת נפשות מבולבלות. אריסטו הזכיר שהמידה הטובה אינה נולדת מן הדיבור בלבד, אלא מן ההרגל, מן האימון, מן החזרה על הטוב. אין אדם נעשה צודק מפני שהוא מדבר על צדק; הוא נעשה כזה מפני שלמד לפעול בצדק. רוסו הבין שהילד אינו נעשה אדם מכוח גדילה ביולוגית בלבד, אלא באמצעות חינוך סבלני ומכוון. קאנט, חמור ממנו, קבע שהאדם נעשה אדם רק באמצעות החינוך, כלומר באמצעות ההיחלצות ההדרגתית מן הפראות הראשונית אל החירות המוסרית.
חנה ארנדט ניסחה את אחד האבחונים החריפים של המודרנה: כאשר המבוגרים מסרבים לשאת באחריות לעולם בפני הילדים, הם מוסרים אותם למדבר. לחנך אין פירושו רק ללוות; פירושו להציג עולם. לומר: זה מה שקיבלנו, זה מה שבנינו, וזה מה שאולי תידרש להציל, לתקן או להתעלות מעליו. שפינוזה היה מלמד אותנו שהאדם הנתון בידי תשוקותיו העצובות נעשה עבד למה שעובר דרכו. מי שאינו מבין את רגשותיו, סובל אותם. מי שאינו יודע לחשוב את כעסו, נעשה כלי שרת של כעסו.
הרמב״ם היה אומר, בדרכו, שהאדם מתעלה רק באמצעות הידיעה, משמעת השכל וההיחלצות מן הבערות. הבערות איננה רק חוסר מידע; היא הקטנה של ההוויה. לוינס היה מזכיר לנו שהחינוך מתחיל אולי בפניו של האחר. האלימות מופיעה כאשר האחר חדל להיות פנים ונעשה מכשול, יריב, חפץ או מטרה. נוער שלא למד לראות באחר נוכחות שאין לצמצמה, מסוגל להפוך אותו לעלבון, לדימוי, ולעיתים לטרף. גם כאן, חוסר התרבות איננו רק אינטלקטואלי; הוא נעשה אתי.
אני רואה גם את האחריות העצומה של המסכים. אינני עושה להם דמוניזציה תמימה. הם יכולים ללמד, לחבר, לפתוח אל העולם. אך כאשר הם נמסרים ללא מידה, ללא ליווי, ללא פנימיות מוקדמת, הם מייצרים תודעה מפוררת. הם מרגילים את הרוח למיידי, להלם, לרפלקס, להשוואה מתמדת, לבימוי עצמי. הם מחליפים את איטיות הספר בפעימת הדימוי, את המחשבה הרציפה ברצף של גירויים. רוח שאינה יודעת עוד להמתין אינה יודעת עוד לחשוב. רוח שאינה יודעת עוד לקרוא אינה יודעת להיכנס למורכבות. רוח שאינה יודעת לשתוק אינה יודעת להקשיב.
האלימות נולדת גם מעוני השפה. כאשר המילים חסרות, הגוף מדבר. כאשר הניואנס נעלם, העלבון פורץ. כאשר הטיעון נעשה בלתי אפשרי, התוקפנות נעשית צורת ביטוי פרימיטיבית. התרבות איננה מותרות בורגניים ואינה קישוט חברתי. היא בית ספר למרחק. היא מלמדת את האדם לעבור דרך קולות אחרים, מאות אחרות, כאבים אחרים, אמיתות אחרות. לקרוא טקסט גדול פירושו ללמוד שהעולם אינו מתחיל בכעס שלי.
אני רואה גם את היחלשות המשפחה, לא רק כמבנה חברתי, אלא כבית הספר הראשון לגבול. הילד זקוק לאהבה, אך גם לגבולות. הוא זקוק לכך שיאמרו לו כן, אך גם לכך שיאמרו לו לא. דור שאינו לומד תסכול נעשה שביר, חסר סבלנות, דליק. הוא מבלבל בין סירוב להשפלה, בין התנגדות לתוקפנות, בין כלל לדיכוי. רצו לשחרר את הילד מכל כפייה, ולעיתים מגלים יצור הכלוא בדחפיו.
במסורת העברית, החינוך אינו תוספת. הוא לב הישרדותו של עם. ״ושיננתם לבניך״ איננו נוסח דתי בלבד, אלא ארכיטקטורה של ציוויליזציה. ללמד פירושו להכניס את הילד אל תוך שרשרת. לומר לו: אינך האדם הראשון, אינך לבד בעולם, אתה יורש מילה, חוק, זיכרון ואחריות.
לכן אינני מאמין שהנוער לבדו אשם. הוא גם המראה האכזרית של ויתורנו. הוא מחזיר אלינו את עייפות המבוגרים שלנו, את פחדנו לחנך, את פחדנותנו מול הדרישה, את קסמנו מן הטכנולוגיה, את בוזנו לתרבות, את אי־יכולתנו להציע סיפור משותף. החלפנו העברה בהפעלה, קריאה בזרם, סמכות במשא ומתן תמידי, אחריות בהסבר אינסופי.
נוער אלים ובור איננו גזירת גורל. הוא תוצאה של נטישה, ומה שנולד מנטישה יכול עוד להיתקן באמצעות אחיזה מחודשת ואמיצה. תיקון זה ידרוש מהפכה של העברה. יהיה עלינו להחזיר לבית הספר את אומץ הידע, למשפחה את אומץ הגבול, לתרבות את אומץ הגדולה, לחברה את אומץ השיפוט, ולנוער את האומץ להפוך למשהו אחר מאשר מראה פשוטה של התפטרותנו.
כמה מילים על המחבר
רוני אקריש, בן 70, הוא סופר, מסאי ומרצה בישראל. מייסד בשנת 2018 של האוניברסיטה העממית החינמית הפועלת בירושלים ובאשדוד, והוא מקדיש את עבודתו להנחלת המחשבה העברית, פילוסופיית ההיסטוריה המקראית וההשכלה הכללית לציבור הישראלי.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות