האם הכעס והמצוקה של אהוד ברק ומקורביו יכולים להיקרא « אי ציות אזרחי », כפי שאומרים לנו חלק מהתקשורת? האם הם לא לוקחים את הסיכון של בלבול, מיזוג ולפיכך מניפולציה פוליטית על ידי פנייה למרד – שאת מניעיו אנו יכולים להבין – ביטוי שנרקם על ידי מאה שנים של לחימה בשם הצדק לכולם וכיבוש זכויות חדשות? איזה קשר אפשר ליצור בין הדמויות הגדולות של « אי-ציות אזרחי לא אלים », כמו הנרי דיוויד ת’רו (1817-1862), גנדי (1869-1948), מרטין לותר קינג (1929-1968), אם למנות רק את המפורסמים ביותר, והפגנות היום בתל אביב? האם אלו נלחמים למען זכויות חדשות, חירויות חדשות, צדק חברתי, ביטחון אישי ולאומי… או למען מצע חברתי-פוליטי חדש בישראל?
על ידי קיצורי דרך, תוך כדי נאומים וסלוגנים, שמתעלמים ממשקל ההיסטוריה ומעוותים את משמעותן של מילים, התקשורת והרשתות החברתיות מתעבות שלא ביודעין דורות של פעילים פוליטיים שעבורם « אי ציות » פירושו « לעשות את המתחייב » מול מציאות טרגית ממשית עכשווית, מדובר כאן בתגובה מצפונית אמיתית. יהיה המחיר אשר יהיה. גנדי ולותר קינג שילמו על כך בחייהם.
« אי ציות אזרחי » הוא אכן חלק מהיסטוריה ארוכה. התחיל במאה ה-19, עם האמריקני הנרי דיוויד ת’רו, מחברו של טקסט קצר שכותרתו « אי ציות אזרחי », הוא נכתב לאחר לילה בכלא בגלל שסירב לשלם את המיסים שלו למדינת מסצ’וסטס, בטענה שהם מממנים את העבדות ואת המלחמה האמריקאית במקסיקו (מציאות טרגית עכשווית ולא אקסטרפולציות הזויות). « אני ממליץ לשבור את המדינה כל עוד היא מהססת לעשות את חובתה », כתב.
ה »חובה », בלב כל הפילוסופיה שלו תעניק השראה לדורות של סוררים. אם ת’רו היה בן 20 באוגוסט 1914, כשהמעצמות הגדולות שחררו את הטבח הראשון של המאה ה-20, הוא ללא ספק היה נמנה עם המסרבים או המורדים, מציית ל »חובת » מצפונו, בניגוד ל »חובה » של מדינה ששלחה דור שלם לבית הקברות (מציאות טרגית עכשווית ולא אקסטרפולציות הזויות).
אילו היה בן 20 בזמן מלחמת אלג’יריה (1956-1962), הוא היה הופך לסרבן מטעם מצפונו וללא ספק היה שייך ל »רשת ג’ינסון », שכן בזמנו היה לוחם פעיל של ה « Underground Railroad », רשת זו של סיוע לעבדים נמלטים שביקשו להגיע לקנדה השכנה (מציאות טרגית עכשווית ולא אקסטרפולציות הזויות).
מת’רו ועד היום, עובר דרך גנדי, לוטר קינג, רוזה פארקס (1913-2005) ואחרים אנונימיים יותר, חוט אי הציות מעולם לא נשבר. אבל מה זה קשור עם מה שאנו שומעים עליו היום בתקשורת? שום דבר, לאור תובנות פשוטות שהכעס וההתמרמרות אינם נובעים מאותם מקורות. בזעם המפורסם שלו! סטפן הסל (1917-2013) כתב: « אני מאחל לכולכם, לכל אחד מכם, שתהיה סיבה להתמרמר. זה יקר ». « הזעם » הזה, שנחשב בעיניו כ »זרם היסטורי « שהוליד את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם משנת 1948, כמו גם את האמנה האירופית לזכויות אדם, טקסטים בעלי ערך משפטי ומוסר עדיפים על חוקים רגילים. בזרם הזה עלינו למקם « אי ציות אזרחי » ולא במקום אחר. ל »מפגיני קפלן » יש זכות להביע את מצוקתם, אך ביטוי זה אינו חוסר ציות אזרחי (אין מציאות טרגית עכשווית אלא אוננות מוחית יתירה, הזויה ממש).
לחלל את הרעיון הזה הוא לחשוף אותו לכל המניפולציות של אינטרס חמולתי, וכך לצאת מעמימות פוליטית מסוכנת שעלולה להוביל ולהחשיב את הפורעים של ה »קפיטול » כילדי ה « אי-ציות אזרחי »!
בזמנים אלו, בהם אין עוד משמעות למילים אלא רק שימוש מעוות בשירותם של מי שמטעים אותם להגנה על האינטרסים העצמיים, נראה היה לי צורך להבהיר את זה, ולו רק לזכר כל אלה שעשו את שלהם « חוֹבָה » מול מציאות טרגית עכשווית ואמיתית ולא מתוך אקסטרפולציות הזויות.