תומאס פרידמן, שארית השפל של « יהודי החצר » מאת רוני אקריש

היהודים המיומנים לגומחות השלטון, אלה הם המכובדים, כביכול, החיים מעצם קיומה של הקהילה היהודית, מהדרמות שלה בעבר או בהווה וללא ספק גם בעתידה. לעתים קרובות הם חיים על סובסידיות ציבוריות המוענקות במחיר של נתינות, קידות ושתיקות. מנצלים את הנאיביות של תורמים פרטיים מסוימים המאמינים באמת ובתמים שהם עושים טוב, פועלים על הצד הטוב ביותר, ותרומתם של מסה גדולה של תורמים קטנים שאינם יודעים דבר על איך הכסף שלהם מושקע. הציבור בולע את כל סיפורי הבדים של אותם « יהודי החצר » הנהנים מיוהרה, כבוד ומעמד חברתי הנמשך כבר 50 שנה לפחות.
« יהודי חצר » אלה משתתפים בכל ההתכנסויות והקוקטיילים עם הרשויות הציבוריות, בכל הנסיעות הרשמיות, בכל טקסי ההנצחה. הם הפנים הנראות לעין של מוסדות יהודיים ושל רבים אחרים שהיו להם – לפני זמן רב – שעת הכבוד שלהם עם ממשלות מתחלפות בארצות הברית.
היום הם משתפים פעולה ללא בושה עם השלטון והפכו להיות, לא פחות ולא יותר, מאשר ל »ווסלים » של המפלגה הדמוקרטית האמריקאית.
מצד שני, להילחם נגד האלימות או השמצה של ההווה, להשמיע את קולם נגד האסלאמיזם, האנטישמיות המוסלמית, הפרוגרסיביות האנטי-ציונית, תנועות « תרבות הwoke וה cancel », בכל הזירות הבינלאומיות, « הנכבדים היהודים שלנו – יהודי החצר » נעדרים ברובם מן המפה.
במשך עשרות שנים, המיינסטרים הנדיב, למוסרניים אלה הייתה למעשה רק תפקיד אחד: לשרת את הגוש הדמוקרטי המוחרף השולט ו »לחסום קיצונים רפובליקניים ». במילים אחרות, מה שנקרא « מכובדים » אלה שאני מכנה « יהודי החצר » הם חלק מהמנעול שנועל את כל הדמוקרטיה העממית והאמיתית בארצות הברית. הם העדים היהודיים הפעילים ל »חזית הדמוקרטית-פרוגרסיבית » הנפוצה. באופן אוטומטי, בכל פעם שמישהו סוף סוף מנסה להעלות את שאלת ההגירה, הריבונות והמשילות, הם החבורה שצועקת « נאציזם » בכל פעם שהרפובליקנים (או הימין בכל מקום אחר) מתקרבים לשלטון, הם המנעול המוסרי שחוסם את הדיון על אמונות ודעות, לכל אלטרנטיבה ולכל רפורמה פוליטית. לפי מחקר של « מרכז המחקר « Pew, בשנת 2020, כ-70% מהיהודים האמריקאים כינו את עצמם כדמוקרטים. בעיניהם, ערכי הצדק והשוויון חשובים הרבה יותר מהמשפט הדתי. הם היו רק 26% להכריז על עצמם בצד הרפובליקני.
העיתונאי היהודי-אמריקאי בניו יורק טיימס, תומאס פרידמן, בהחלט אמר לבידן את מה שהוא שאף לומר לו, איך? פשוט הוא נקרא על ידי הנשיא לבית הלבן כדי לשמוע דיווחו על הפגישה שהתקיימה עם הנשיא חיים הרצוג ולפרסם את התוכן העיקרי, מיידית בטורי העיתון של למחרת. מה ש »היהודי של חצר » מיהר לבצע.
מה פרידמן היהודי רצה לאמרו, וודאי אמר לו? « אדוני הנשיא היקר, אני לא יודע אם אתה מתעניין בהיסטוריה יהודית, אבל היום אין ספק שההיסטוריה היהודית מעוניינת בך. ישראל נמצאת ערב מהפך היסטורי: הדמוקרטיה הנפלאה הזו עומדת על סף ,וכבר לא תהיה כפי שהייתה; כוח אזורי מייצב זה בדרך להפוך לכוח מערער יציבות. אך אולי אתה היחיד שמסוגל למנוע מראש הממשלה בנימין נתניהו ומהקואליציה הקיצונית שלו להפוך את ישראל למעוז לא-ליברלי וקנאי. אני חושש שישראל תיפול בקרוב לתסיסה אזרחית רצינית. סכסוכים אזרחיים מופעלים רק לעתים רחוקות על ידי מדיניות מסוימת. במקום זאת, הם נוטים להוקיע את הכוח. במשך שנים, הוויכוחים על הסכמי אוסלו שהרעימו את ישראל התרכזו בסוגיות פוליטיות. אבל היום המשבר המתבשל עוסק בשלטון – למי יש הזכות לומר איך לחיות בחברה כל כך מגוונת?
לסיכום: הממשלה הקיצונית, הלאומנית והדתית-חרדית, שהוקמה לאחר ניצחונו של מחנה נתניהו בבחירות, בקומץ קולות, נמצאת בתהליך של הפיכה שלטונית (שקר חסר בושה: לפי ההצבעות, 4.7 מיליונים, המספרים שלנו הם בסביבות 511,000 למפלגות הערביות (האנטי-ציוניות) ו-33,300 בין שני הגושים היהודיים). בעיני החצי השני של ציבור הבוחרים, הממשלה המושחתת הזו מאיימת על זכויות האזרח שלהם. ישראל, שג’ו ביידן הכיר, עומדת להיעלם בזמן שישראל חדשה עומדת להיוולד. רבים משרי קבינט הממשל הנוכחי עוינים לערכים האמריקאיים וכמעט כולם מתנגדים למפלגה הדמוקרטית. הם מעדיפים לראות רפובליקני בבית הלבן ומעדיפים להיתמך על ידי נוצרים אוונגליסטים מאשר יהודים ליברליים, על ידי ראש ממשלת סעודיה מוחמד בן סלמאן מאשר על ידי נציגת ארה »ב הפרוגרסיבית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז.
אסור להטעות את ביידן בסרנדה של ביבי – « ג’ו, החבר הוותיק שלנו! »
שירת האבל, החוזרת והמשוננת, של תומאס פרידמן ב »ניו יורק טיימס » על נפשה של מדינת ישראל: « ישראל שידענו איננה » גרמה לדמורליזציה בעולם היהודי. הוא ניזון בעיקר מן הסלידה שרבים חולקים על קנאותו של איתמר בן גביר, פרידמן הלך שוב רחוק מדי. אני כועס עליו עם כל אלה שנסערים ממנו. ישראל שאני מכיר וכל כך רבים אחרים מכירים היא לא ישראל שפרידמן טרח להכיר או שהניו יורק טיימס מתנשא לסקר.
אז בואו נגיד לקהל הרחב: פרידמן, אינני מזדהה עם הראיה, התובנה והניתוחים הפסימיים והחולניים שלך, אני גאה במדינתי, בדינמיקה שלה, בהתקוממויותיה, בהפגנתיות, בחילוקי הדעות, בוויכוחים, במציאות ייחודית של 2 אנשים שמתווכחים בין 3 דעות שונות. ישראל שאנו מכירים עדיין חיה וקיימת, עם כל הפגמים והאתגרים שלה, עם כל העליות והירידות שלה, גדולתה ואפשרויותיה. במקום ללכלך את הספינה, אנחנו שוטפים ומנקים את הסיפון; במקום לוותר על ישראל בגלל כמה פוליטיקאים, לא נוותר על משימתנו לכל החיים להפוך את ישראל למדינה הטובה ביותר שהיא יכולה להיות. אך ורק בזכות אחד ויחיד: תעודת הזהות המוסרית והאתית של היותה יהודית-ישראלית-עברית. אני לא בטוח מה הכי מטריד אצל כל נוטשי הספינה האלה: היהירות שלהם, בורותם, חוסר הכבוד שלהם לתהליך הדמוקרטי או הראייה הצרה שלהם.
המועמדים המועדפים שלך אולי הפסידו בבחירות בישראל, אבל תקוותנו לישראל לא אבדה. ישראל לא רק תחזיק מעמד יותר מהקנאים הבריונים, משמאל או מימין, של הרגע הזה, היא גם תחזיק מעמד אחרי ש « יהודי החצר » כמו תומס פרידמן יפסידו את מעמדם וייעלמו כי לא הכירו באמת ובתמים מהותה ומשמעותה של מדינת ישראל. והמבין יבין…