בערב תשעה באב התקיימה במרכז התרבות מונארט הרצאה בפני קהל שוחרי דעת, שעסקה במשמעותו של החורבן בזיכרון היהודי ובשאלת הרלוונטיות שלו לחברה הישראלית לאחר 7 באוקטובר.
נקודת המוצא של ההרצאה הייתה שתשעה באב אינו רק יום זיכרון לאסונות רחוקים, אלא מוסד היסטורי ורוחני המבקש לזהות תהליכים החוזרים בתוך החברה: התפוררות פנימית, אובדן אחריות, פגיעה במשפט ובצדק, שנאה בין מחנות ואשליה שלפיה עוצמה חיצונית יכולה לחפות על חולשה מוסרית פנימית.
מאמר חז״ל שלפיו בית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם הוצג לא כהתעלמות מאחריותו של האויב הרומי, אלא כתביעה להתבוננות עצמית. גם כאשר האויב אחראי לחורבן ולמעשי האלימות, חברה המבקשת להשתקם אינה יכולה להסתפק בהאשמתו. עליה לשאול מה התרחש בתוכה, אילו חולשות התגלו, ומה עליה לתקן כדי שלא לשוב אל אותם דפוסים.
כתב האישום הנבואי
חלק מרכזי בהרצאה הוקדש לנביאי ישראל, שהזהירו כי פולחן דתי, תפילה וצום מאבדים את משמעותם כאשר הם מתקיימים לצד עוול, שחיתות ואטימות.
ישעיהו תקף חברה המרבה בקורבנות אך מזניחה את המשפט, היתום והאלמנה. עמוס דרש שהמשפט והצדקה יהיו נוכחים בחיים הציבוריים כזרם מים שאינו פוסק. ירמיהו הזהיר מפני הביטחון הכוזב במקדש ובסמלים לאומיים, כאשר היחסים בין בני האדם מושחתים. מיכה ניסח את תמצית האתיקה הנבואית: עשיית משפט, אהבת חסד והצנעת לכת. יחזקאל זיהה את חטאה של סדום בתרבות של שובע, גאווה ואדישות כלפי העני. הושע הדגיש כי החסד והדעת קודמים לפולחן ריק מתוכן.
המסר המשותף לנביאים היה חד: החורבן מתחיל הרבה לפני נפילת החומות. הוא מתחיל כאשר החברה מתרגלת לעוול, כאשר כוח הופך לזכות בלתי מוגבלת, כאשר החלש נעשה בלתי נראה וכאשר האדם חדל לבחון את עצמו.
עם זאת, ההרצאה לא הסתיימה בנבואת זעם. נבואת זכריה הוצגה כאפשרות של שינוי: צום תשעה באב יכול להפוך ליום של שמחה, אך רק כאשר החברה בוחרת לאהוב אמת ושלום, לקיים משפט אמת ולעשות חסד ורחמים.
הפילוסופיה כראי נוסף
לצד הנביאים הוצגו כמה הוגים מודרניים, שהגיעו לאבחנות דומות בשפה פילוסופית.
סרן קירקגור הזכיר שהאחריות המוסרית אינה יכולה להיבלע בתוך ההמון, דעת הקהל או הסיסמאות המקובלות. מרטין בובר הבחין בין יחס של ״אני–אתה״, הרואה בזולת אדם שלם, לבין יחס של ״אני–לז״, ההופך אותו לחפץ, לאיום או לאמצעי.
עמנואל לוינס העמיד את פניו של האחר במרכז האחריות המוסרית. גם במצב של מאבק ומלחמת הגנה, הזהיר, אסור לאדם לאבד לחלוטין את היכולת לראות פנים אנושיות. רנה ז׳יראר הסביר כיצד חברות במשבר מחפשות לעיתים קורבן נוח שעליו ניתן להטיל את כל האשמה. מרטין היידגר הצביע על הסכנה שבהיסחפות אחר ״מה שאומרים״, במקום עמידה אישית ואותנטית מול האחריות.
הוגים אלו חיזקו את המסר הנבואי: חברה אינה נבחנת רק בכוחה הצבאי, אלא גם ביכולתה לשמור על אחריות אישית, לראות את האדם שמולה, לדחות דה־לגיטימציה ולהימנע מהפיכת קבוצות פנימיות לשעיר לעזאזל.
שנאת חינם אז והיום
ההרצאה השוותה בין ירושלים הנצורה ערב חורבן הבית השני לבין החברה הישראלית שלאחר 7 באוקטובר. בירושלים הקדומה, בעוד האויב הרומי צר על העיר מבחוץ, נאבקו מחנות יהודיים זה בזה ואף שרפו משאבים חיוניים במסגרת המאבק הפנימי.
גם כיום, בעת איום חיצוני, קיים פיתוי להדק את גבולות המחנה, להשתיק ביקורת ולהפוך כל מחלוקת לבגידה. אלא ששנאת חינם אינה חייבת להתבטא באלימות פיזית. היא יכולה להתקיים כתרבות של השפלה, ביזוי, הדרה ושלילת הלגיטימיות של מי שחושב אחרת.
הודגש כי יש להבחין בין מחלוקת חריפה, שהיא חלק הכרחי מחברה חופשית, לבין הפיכת היריב הפוליטי או האידאולוגי לאויב שאינו ראוי עוד להישמע או להשתייך.
7 באוקטובר וחובת הביקורת העצמית
השאלה האם 7 באוקטובר הוא מעין ״חורבן שלישי״ הוצגה בזהירות. מצד אחד, אסור לטשטש את אחריותם המלאה של מבצעי הטבח, הרצח, החטיפה והאלימות. האחריות לזוועה מוטלת על התוקפים.
מצד אחר, האחריות הברורה של האויב אינה פוטרת את החברה הישראלית מחשבון נפש. לא כדי להאשים את הקורבנות, אלא כדי לזהות את הכשלים, את השאננות, את השבר באמון, את החלשת הערבות ההדדית ואת אובדן היכולת להקשיב לאזהרות.
ביקורת עצמית אינה שנאה עצמית ואינה הענקת ניצחון מוסרי לאויב. להפך: היא תנאי לחוסן לאומי. חברה חזקה היא חברה המסוגלת להגן על עצמה ובו בזמן לבחון את מוסדותיה, את מנהיגיה ואת דרכיה ביושר.
שלוש תובנות מעשיות
מן ההרצאה עלו שלוש תביעות מרכזיות לחיי היום־יום:
ראשית, משפט וצדק הם מבחן מעשי. לא רק בתי המשפט ומוסדות המדינה נבחנים, אלא כל אדם ברגע שבו יש לו כוח, סמכות או יתרון על מי שחלש ממנו.
שנית, יש לראות בזולת ״אתה״, גם ללא הסכמה. ניתן לחלוק בחריפות בשאלות מדיניות, דתיות וחברתיות, מבלי למחוק את אנושיותו של האדם שמנגד.
שלישית, יש לעצור לפני שמחפשים קורבן נוח. בכל עת של כאב ציבורי יש לשאול האם אנו פועלים מתוך אחריות ורצון לתקן, או מתוך צורך לפרוק זעם ולהטיל את מלוא האשמה על אדם או על מחנה פנימי אחד.
מאיכה לנחמו
ההרצאה הסתיימה במעבר שבין ״איכה״ ל״נחמו״. בין הקינה לבין הנחמה אין רק מרחק של זמן. יש ביניהן דרך של עבודה מוסרית: תשובה, צדק, חסד, ענווה ואחריות.
תשעה באב לאחר 7 באוקטובר אינו מזמין אותנו להשתמש בזיכרון ככלי נשק נגד אחרים, אלא ככלי לתיקון עצמי ולאומי. השאלה איננה רק מה עשו לנו, אלא גם איזו חברה נבחר לבנות לאחר האסון.
הנחמה אינה שכחה של החורבן. היא האפשרות להפוך את הזיכרון למקור של אחריות, ערבות הדדית, יושר מוסרי ותקומה.