מול התפוררות זו עומדת האינטואיציה הגוליסטית. דה גול הבין שמדינה אינה יכולה לשרוד אם היא נעשית שבויה של משטר המפלגות. הוא ראה ברפובליקה הרביעית הצרפתית כיצד ממשלות נופלות על חישובים קטנים, כיצד הריבונות מתבזבזת במסדרונות, כיצד המדינה נעשית חסרת יכולת הכרעה. הרפובליקה החמישית לא נולדה מתוך בוז לדמוקרטיה, אלא מתוך רצון להציל את ההכרעה המדינית משיתוק הפלגים.
היה צריך להחזיר למדינה אנכיות. לא ברוטליות. לא שרירות לב. אלא יכולת התגלמות, אחריות, משך, הכרעה. היה צריך שהעם יוכל לזהות מי מחליט, לשפוט מי שולט, להעניש מי נכשל. כאשר הכוח מפוזר מדי, האחריות מתמוססת. וכאשר האחריות מתמוססת, הדמוקרטיה הופכת לתיאטרון שבו כל אחד מאשים את האחר במה שהוא עצמו תרם ליצירתו.
ריימון ארון מסייע להבין פן נוסף של הבעיה: מפלגות מודרניות נעשות לעיתים לדתות חילוניות. יש להן דוגמות, כפירות, נאמנויות, חרמות, קדושים וארורים. הן מבטיחות גאולה פוליטית. הן מסבירות את ההיסטוריה. הן מעניקות לאדם תחושת שייכות, הצדקה, חפות. והאדם אוהב זאת, משום שקשה לחיות לבד מול מורכבות העולם.
אך הפוליטיקה נעשית מסוכנת כאשר היא מפסיקה להיות אמנות השיפוט בתוך אי-הוודאות ונעשית אמונה קולקטיבית סגורה. היא נעשית מסוכנת כאשר המפלגה אינה מציעה רק דרך, אלא זהות שלמה. היא נעשית מסוכנת כאשר התנגדות למפלגה נחשבת בגידה במשפחה המוסרית.
אורוול מוסיף לכך את שאלת השפה. המפלגה אינה שולטת רק דרך מוסדות; היא שולטת דרך מילים. היא יוצרת נוסחאות אוטומטיות, ניגודים פשוטים, ביטויים הפוטרים מן הצורך לחשוב. היא מדלדלת את הלשון כדי לדלדל את התודעה. כאשר המילים נלכדות, הרוח כבר מוקפת. מי שיש לו רק את מילות מחנהו אינו יכול באמת לחשוב נגד מחנהו. הוא יכול רק לשנות את הטון של הציות.
וחנה ארנדט מזכירה שהפוליטי האמיתי מחייב מרחב ציבורי שבו בני אדם חופשיים מופיעים זה בפני זה, מדברים, שופטים, פועלים ונושאים באחריות לדבריהם. אך שלטון המפלגות נוטה להחליף את המרחב הזה במכונות. בני האדם נעשים פונקציות. המילים נעשות אסטרטגיה. הפעולה נעשית תקשורת. האזרח נעשה יעד אלקטורלי. החירות הפוליטית הופכת לניהול התנהגויות קולקטיביות.
מכאן ליבת ההאשמה: המפלגות, כאשר הן חורגות מתפקידן הלגיטימי והופכות לאדוני החיים הציבוריים, אינן מאיימות רק על יעילות המדינה. הן מאיימות על בריאותה המוסרית של האומה.
הן מרגילות את האדם לחצי-אמת.
הן מלמדות זעם סלקטיבי.
הן הופכות נאמנות לעיוורון.
הן מחליפות צדק בטקטיקה.
הן ממיסות את העם בתוך לקוחות פוליטיים.
הן מציבות את המנגנון בין המצפון לבין המציאות.
לכן אין זו רק שאלה מוסדית. זו שאלה אנתרופולוגית, כמעט רוחנית. איזה אדם מייצר משטר המפלגות? אזרח חופשי או פעיל רפלקסיבי? מצפון אחראי או חייל של שפה? משרת הטוב המשותף או מגן הפלג? אדם המסוגל לומר לא לאנשיו כאשר אנשיו משקרים, או אדם המעדיף את נוחות ההשתייכות על פני בדידותו של השיפוט?
בריאותה המוסרית של אומה תלויה בתשובה הזאת.
אומה יכולה לשרוד משברים כלכליים, מלחמות, חילוקי דעות קשים, חילופי שלטון סוערים. אבל קשה לה הרבה יותר לשרוד את הרס כושר השיפוט. כאשר האזרחים אינם מחפשים עוד את האמת אלא את המועיל, אינם מגינים עוד על הצדק אלא על המחנה, אינם משרתים עוד את האומה אלא את המנגנון — הדמוקרטיה שומרת על תפאורתה, אך מאבדת את מהותה.
היא נעשית גוף ללא נשמה אזרחית.
לכן ביקורת משטר המפלגות אינה נוסטלגיה סמכותנית. היא דרישה דמוקרטית גבוהה יותר. הדמוקרטיה אינה שלטון מוחלט של מפלגות. היא ריבונותו של עם חי, המסוגל לשפוט, להכריע, לתקן, להעניש, להתעלות מעל שבריו ולהפוך שוב לקהילת גורל.
יש לחשוב מחדש את מקומן של המפלגות. להגביל אותן. למנוע מהן להיות מדינות בתוך המדינה. להכפיף אותן לאומה במקום לאפשר לאומה להשתעבד להן. יש לשקם את האזרח מול הפעיל, את הנבחר האחראי מול העסקן, את הדיבור החופשי מול הסיסמה, את הטוב המשותף מול חנות האינטרסים.
סימון וייל מזהירה אותנו שהמפלגה יכולה להרוג את המצפון.
רוסו מזהיר שהפלגים יכולים להרוג את הרצון הכללי.
מונטסקייה מזהיר שדמוקרטיה ללא סגולה נעשית מכונה מתה.
דה גול מזהיר שמדינה הנמסרת למפלגות נעשית חסרת אונים.
בנדה מזהיר שהאינטלקטואלים יכולים לבגוד באמת.
ארון מזהיר שהאידיאולוגיות יכולות להפוך לדתות חילוניות.
אורוול מזהיר שהשפה יכולה להפוך לכלא.
ארנדט מזהירה שהפוליטי נעלם כאשר מכונות מחליפות פעולה חופשית.
כולם, כל אחד בדרכו, מובילים אותנו לאותה מסקנה: אומה אינה נועדה להיות רכושן של מפלגות. אם המפלגות קיימות, עליהן להישאר משרתות זמניות של האומה. ביום שבו הן נעשות אדוניה, הן מפסיקות להיות כלים דמוקרטיים והופכות לכוחות של הפקעה.
ואז יש לשאול את השאלה הנוראה: האם העם עדיין שולט באמצעות המפלגות, או שמא המפלגות כבר שולטות דרך העם?
במקרה הראשון, הדמוקרטיה עוד נושמת.
במקרה השני, היא אינה אלא שם אצילי לשעבוד מאורגן.
רוני אקריש – סופר, מסאי, הוגה דעות ומרצה בישראל
מייסד האוניברסיטה העממית החינמית – Café Daatירושלים ואשדוד
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות